זיכרונותיו של האסיר המשוחרר וחבר הכנסת לשעבר, בזיל גטאס, שזכו לכותרת (מסמכי הכלא, ממסדרונות הכנסת לבתי הכלא בישראל), שכתב במהלך השנתיים ששהה בכלא, חשפו את הריקבון והדעיכה. על חוש ההומור וההומור בקרב האסירים עם חלוף הזמן, והיעדר חיוכים מפניהם, למעט האסיר וליד דקה, ששמר, למרות חלוף 37 שנות המאסר, על רוחו העליזה, ובכל פעם שהוא יצא למרפאה או לבית החולים כדי לקבל טיפול בסרטן שפקד אותו, ומישהו שאל אותו: לאן אתה הולך, וליד? הוא ענה: "מחכה לאוטובוס לרמאללה".

וואליד דקה המשיך להקיא מהכלא עד ששבר את הניבים שלו שרצו לערער אותו, לטרוף אותו ולהפוך אותו לשכחה. הוא התמודד עם הכלא ותנאיו הנוראיים בכך ששמר על דעתו, נפשו ורצונו עד שהביס את הכלא הזה והשתחרר. , סמל וערך תרבותי הקיים בכל בית ובית ספר.

איפה אתה וואליד? בהמתנה לאוטובוס לרמאללה, ארזתי את כל החפצים שלי, המחברות והשרבוטים שלי, המכתבים הרבים שלי, הבגדים שלי, התרופות והמספרים הסידוריים שלי, מוכנים לחזור בשפה שעברה טרנספורמציה משרשרת לאופק שיכול להפוך את בלתי אפשרי לא בלתי אפשרי, כי השפה בכלא היא תקווה ושירה, גרזן שהורס את החומה ואת מערכת השליטה. היא מרחיבה את חלקת החופש כך שהשמש שלא ראיתי הרבה זמן תקבל את פניי. אם אנחנו נלחם רק בחלומות, סיוט הלילה לא יימשך פעם אחת.

הכנתי הכל, הבית, השביל והדרך שאסע, העצים ששתלתי וגדלתי, צבע הוורדים במרפסות הזיכרון, בירכתי את המשפחה שלי, השכנים שלי, בית הספר והצעדים הראשונים שלי, חוזרים מהכלא נושא אבן מלבי ושיר, אלה הזיכרונות שלי שלא צריכים היסטוריונים חדשים כדי לגלות אותי חי או מת, או מאובן בארכיון צבאי או ספרייה, אני לא צריך מישהו שישחזר אותי כשלד גדול בלי קול ולשון. מלח, היעדרות, סרטן ושכחה לא הרגו אותי. אני באוטובוס לרמאללה.
אל תתפלאו, אני בדרך לרמאללה. עקפתי את הכלא, המוות והרופאים לבושים כמו סוהר. הקול שלי קפץ מתא לתא. הקול הוא יצור חי עם תהודה, חיים ורטוריקה. הגיוני באפוס של כבוד וגאווה. הקול שלי הוא חופש, ומספיק שהוא דולף. מתוך סדקי הדלת שומעים אותו התליינים. לקולי יש יד, עט, זרע, מסר ו ספר קולי מנחה אותי לתאריכי הפגישה עם ארצי, כי המולדת איננה בניין מאבן או מספר חשבון.

מדינת הכיבוש הציוני סגרה את כל הכניסות לרמאללה, הקימה מחסומים ומחסומים. וליד דקה בא בסיפוריו שבנה את כל האזורים ההרוסים והבזזו בזמן ובמרחב. גבולות מולדתו הם קיומו האמיתי. הוא חוזר לדמיון , ריח, רגש ומילים נרדפות, ובצעדים חסרי נשימה הוא חוזר אל אשתו, סאנה, ואל ילדו. מילאד היפה, הצל שלו חובק את אור הזמן המאיץ, עושה אותו כל הזמן נוכח, נוכח, והפעימות נדלקת בחזהו.וואליד חוזר לקלל את הריקנות, יללות הפלדה והטראנס הקר החונק את גופות האסירים.

איפה אתה וואליד? בהמתנה לאוטובוס לרמאללה, חירותו של האסיר היא קצב הריצה ברחובות ריקים, קצב האנשים העולים מהשקט והאבק, קצב הרוח כשהיא מכשירה אותך לעוף מעל החוף והכרמל על כל כנפיך. וחושים.

וליד דקה מאחר, כולם מחכים לו, האוטובוס הזה עוצר זמן רב בכל בית סוהר, ערימת אזיקים ואלות שנשאו על ידי אנשי נחשון האחראים על הובלת אסירים, חלוקתם לכל בתי הכלא, בתי החולים, בתי הקברות והמקררים הקרים. , עוברים מהנגב לרמלה, זה מסע הגיהנום בבוסטה הסגורה שלוקח יותר מעשר שעות, אבל אתה, וליד, נמצא בפאתי רמאללה. עשרים מחסומים או עשרים התנחלויות זה בסדר. חומה עוטפת חומה כדי שגופך יהפוך לעוד רחוב שחותך אדמה, דוחף מקום, טוחן בשר והורג עץ. זה בסדר, העיר. הוא מופיע מולך, גם אם הוא נראה קטן בין הסורגים. החומה הזו לא הייתה בזיכרונות הישנים שלך. זה בסדר. סדר את התמונות מחדש. ריח של צמיגים שרופים בכניסה לבית אל. ילדים זורקים אבנים. זה בסדר. סאנה מחכה לך, אז פתח את החלון אם אתה יכול לראות את החלום שלך בתור מככב על חזה המנצנץ, תראה טוב אתה רואה אותה, מפיל את משחקי המילים והמסכות המעורפלים.

בתשלומים רצו להרוג אותך, אחד בכל פעם, ואתה לא יודע באיזו תחנה האוטובוס יעצור, בכפר שלך, באקה אל גרבייה, או ברמאללה, במקרר קפוא או בבית קברות? אתה יודע רק מה אומר הנהר הזורם שלך בעצמך ובמעמקים שלך. הגוף נעדר הרבה, אבל המילה לא נעדרת. זו הדת שלך ואמונתך, ענף באדמה ושורש בשמים. בין מוות וחיים הם שני ילדיי המולידה, השבח לאל, כי הם היו מלאים לחלוטין באהבה בעולם הזה ובעולם הבא.

אני מחכה לאוטובוס שייסע לרמאללה, אני מביא לכם אנשים את מחברות האהבה וההתנגדות, סוד הספקטרום, סוד השמן וסוד החרב, הסודות המשולשים של הדורות הבאים. פגשתי אותם בחדרי החקירות ובהפגנה, בשיעור השיעור, צאצאינו, המורחב בהיסטוריה, תרבות, ידע וזהות, חוזרים אליכם, לא דרך גשרים או אישורים כתיירים ללא אזרחות, חוזרים אליכם. אהובי וארצי.דמי מעולם לא עזב את כדור הארץ גם לאחר שחתכת אותי לשני חצאים: חצי בכלא, וחצי בבית, הראשון והשני נדחקים ולא מתחלקים. פיזית, מודעת ודמיון.

בבית הדין הצבאי האשימו אותי בהברחת מכשירים ניידים. מיד הודיתי והלכתי על השולחן. אמרתי להם: אני רוצה לדבר עם סאנה ובתי מילעד. זו זכותי האנושית, המשפטית והחברתית המובטחת בכל האמנות. של העולם. אני לא רוח רפאים לראות אותה מאחורי כוס. אני רוצה להכתיב לאשתי את שמו של הבן הבא שלנו. והסיפור הרביעי שלי, מכתב אחר מכתב, לחישה אחר לחישה, לפני שהם פשטו על חדר הכלא שלי. ושברתי את האצבעות והעטים, די לי לכתוב על המחר כדי שאוכל להגיע למחר בקרוב, ודי לי לכתוב על מים כדי להרוות את צימאוני במדבר הזה.

אני באוטובוס לרמאללה. הרופאים סיימו את כל הבדיקות הנדרשות. נשאו אותי קשור לצילינדר וצינור חמצן. הוציאו לי מהריאות את הכיוון השביעי שממנו אני נושם. החרימו לי את העטים והמילים ושימו מכשיר על הפה שלי. הם השלימו את כל העבודה שלהם ולקחו אותי לאוטובוס ונתלו מעל הראש שלי במשך שעה כדי למות. הם סירבו להשאיר את החברים שלי במרפאת בית החולים רמלה, חאלד אל-שויש, מנצור מוקדה, נהד אל -עקרה ומואטסם רדאד הם סירבו לקחת איתי חלקים מהגופות הקטועים שלהם או מהשיעול החם שלהם.

איפה אתה וואליד? חכו לאוטובוס לרמאללה, אל תאמינו שהאוטובוס יגיע לבית החולים ברצלאי או למרפאת רמלה, האוטובוס בדרך לרמאללה, ושם אניח זר על קברו של השהיד יאסר ערפאת, ואבקר את משפחתו של השהיד נאסר אבו חמיד, אבקר בביתו של נאאל אל-ברגותי ואעביר ברכות למשפחתי מרואן אל-ברגותי ואחמד סעדאת, אבקר את משפחתו של האסיר העיוור עלא אל-בזיאן בירושלים, ואספר. אותו שאני לא עיוור, אלא אנחנו מקהלת עיוורים. אני אשב ליד האריות בכיכר אלמנרה ברמאללה, לוחץ ידיים לכל החברים והאהובים. האוטובוס ייקח אותי לשכם, האריות 'דן, ולג'נין ולביתו של השייח' חאדר עדנאן. אני כותב על קירות המחנות: המחנה הוא היסטוריה של נוסטלגיה מעקירתו ועד הקיום. בזכות מחנה ג'נין, ששובר את האור העמום מהשוליים האבודים. לתוך נוכחות צפופה כמו התנגשות.ממדרחוב למדרכה ראיתי דגל אנושי חוצה את הגבול בין פה לשם.

הגעתי עכשיו לרמאללה, שברתי את הזמן המעגלי המקביל בכלא, הלב שלי לא התייבש כמו שחשבו, וגם לא הדיו, אמרתי שהריאליסט הפלסטיני מביס את האמונה הטפלה הציונית, ושהזמן הרוחני והנפשי של האסירים מביסים את תקופת השקר הציוני ואת פשעיהם החטאים, הטנק הרודף אחרי הנערים הירושלמים בשייח ג'ראח ובאב אל-עמוד רק רודף רעיונות, דגלי פלסטין, ציורי קיר, ההיסטוריה העמוקה שלנו, והמשמעות הקדושה של איתנות ותפילה.

כן, הגעתי לרמאללה, הסוהר לא עצר אותי, והקאפוסים לא הפלילו אותי. נלחמתי פנימית וחיצונית עד שחומה של הכלא נשברה על עצמי והשתחררתי. ירדתי מאוטובוס הברזל. בירכו את הגדה המערבית ונצרת. אני עדיין יודע את המרחקים והכיוונים ואני לא הולך לאיבוד בזה. גיאוגרפיה, דמוגרפיה, וכבישים סלולים או משובשים. אני עדיין משנן את שמות האתרים בערבית וכנענית. מצאתי פתרון בין הדיאלקטיקה של מערכת היחסים בין התרבות, הפוליטית, הלאומית והזהות, כשהיא מעורבת עם צבע הקפה הקורבן.