שגרירות ארה"ב בירושלים... האם היא עומדת על אדמה פלסטינית ששמותיה עדיין רשומים בתיקים?

זו אולי אחת השאלות המבלבלות ביותר בסכסוך הפלסטיני-ישראלי כיום:

האם שגרירות המדינה החזקה בעולם, או המתחם הדיפלומטי הקבוע שלה בירושלים, יכולה לעמוד על אדמה ששמות בעליה המקוריים עדיין שמורים בתיקים ההיסטוריים?

אין מדובר כאן בסיפור בעל פה, בזיכרון משפחתי, או בטענות בלתי מתועדות, אלא בשמות, משפחות, חלקי ירושה ומסמכים המתוארכים לתקופה שבה ירושלים הייתה עיר פלסטינית תוססת, לפני שהיא נסחפה על ידי תהפוכות פוליטיקה, מלחמה וכיבוש.

בשכונת בקעה הירושלמית, ובמתחם אלנבי המפורסם, נמצאת חלקה של כ-30 דונם, שהייתה בבעלות עשרות משפחות פלסטיניות ירושלמיות, לפני שהושכרה על ידי ממשלת המנדט הבריטי להקמת מחנות צבאיים בתקופת המנדט.

היחסים המשפטיים באותה תקופה היו ברורים ופשוטים: היו בעלים פלסטינים, והייתה ממשלה שוכרת שהשתמשה בקרקע לתקופה מוגדרת.

אך שנת 1948 לא רק שינתה את הגיאופוליטיקה של העיר, אלא גם שינתה את גורלם של אלפי נכסים פלסטיניים שמצאו את עצמם בתוך מערכת משפטית ומנהלית חדשה שנכפתה על ידי המלחמה ותוצאותיה, והשינויים שבאו בעקבותיה.

וכיום, לאחר יותר משבעה עשורים, האתר עצמו חוזר לקדמת הבמה שוב לאחר שהוקצה להיות המטה הקבוע של מתחם שגרירות ארה"ב בירושלים, בצעד הנושא מימדים פוליטיים ודיפלומטיים החורגים מגבולות הנכס לשאלות עמוקות יותר הנוגעות לריבונות, לגיטימציה ונרטיב היסטורי.

במשך עשורים, ארה"ב הציגה את עצמה כפטרונית תהליך השלום במזרח התיכון, אך הגיאופוליטיקה נושאת לעיתים מסרים ברורים יותר מהצהרות רשמיות. מיקום השגרירות אינו רק כתובת למשלחת דיפלומטית, אלא ביטוי פוליטי להבנת הריבונות והשייכות הלאומית למקום.

הריבונות אינה נמדדת רק במי שמניף את הדגל מעל הבניין, אלא לעיתים במקום שמעליו מונף הדגל.

וכאשר דגל של מעצמה גדולה מונף מעל אדמה ששמות בעליה הפלסטינים עדיין שמורים בתיקים ההיסטוריים, השאלה הפוליטית הופכת גדולה יותר מגבולות הדיפלומטיה, ועמוקה יותר מגבולות הנכס, כדי לגעת במיקומה של ארה"ב עצמה בסכסוך על ירושלים, בנרטיב שלה, ובעתידה.

האם ניתן לדבר על ריבונות דיפלומטית אמריקאית מעל אדמה שבעליה הפלסטינים עדיין ידועים בשם, במשפחה ובחלק הירושה?

והאם החלטות פוליטיות יכולות לבטל עובדות היסטוריות?

והאם כוח יכול להפוך, עם הזמן, למקור לגיטימציה?

אולי התשובות הפוליטיות והמשפטיות שונות, אך מה שלא ניתן להתעלם ממנו הוא שהתיקים ההיסטוריים עדיין שומרים את שמות בעלי האדמה הזו, וכי צאצאיהם עדיין חיים, וכי הנרטיב הפלסטיני לחלקה זו של ירושלים לא נעלם למרות חלוף העשורים.

והאירוניה הכואבת ביותר היא שרבים מבני אותן משפחות אינם יודעים כלל ששמות אבותיהם וסביהם עדיין שמורים במסמכים ובתיקים הישנים.

ואולי חי היום אחד מצאצאי הבעלים המקוריים בירושלים, או בחברון, או ברמאללה, או בעמאן, או בסנטיאגו, או בשיקגו, או בסידני, מבלי לדעת ששם סבו עדיין רשום בתיקי אדמה שהפכה היום לציר אחת ההחלטות הפוליטיות השנויות במחלוקת בעולם.

ואולי מישהו שומר תמונה ישנה, או חוזה שכירות, או מסמך שירש מאביו, מבלי להבין שהנייר הצהוב הזה אינו רק זיכרון משפחתי, אלא חלק מזיכרונה של ירושלים עצמה.

ומה שהופך את הסוגיה הזו לחשובה יותר הוא שהיא אולי אינה יוצאת מן הכלל, אלא מודל מוקטן לסיפורה של כל פלסטין, אדמה שיש לה בעלים ידועים, מסמכים קיימים, ונרטיב מתועד, אך היא מתמודדת עם כוח פוליטי וצבאי המנסה להפוך את המצב הקיים למציאות היסטורית סופית.

וכאן בדיוק מתחיל מאבקו של הפלסטיני המודרני.

כי המאבק אינו רק על האדמה, אלא גם על הזיכרון.

הכיבוש אינו מהמר רק על מאזני כוחות, או עליונות צבאית, או תמיכה פוליטית בינלאומית, אלא גם על גורם הזמן, על עזיבת העדים, על אובדן המסמכים, ועל ניתוק הקשר בין הצאצאים לאדמת האבות.

הצורות המסוכנות ביותר של הפקעה אינן הפקעת האדמה, אלא הפקעת הנרטיב עצמו.

ולכן, היוזמות שמטרתן לאסוף מסמכים, לקשר יורשים זה לזה, ולבנות מחדש את הארכיון ההיסטורי של הבעלות הפלסטינית בירושלים, אינן מייצגות רק מאמץ משפחתי או משפטי, אלא מהוות מעשה לאומי מובהק, וחלק מהמאבק להגנת הזיכרון הפלסטיני מפני שכחה.

כי אומות אינן מובסות רק כאשר הן מאבדות שליטה על האדמה, אלא כאשר הן שוכחות שהן היו הבעלים שלה מלכתחילה.

ואולי זה מסביר את הפחד המתמיד ממסמכים, ארכיונים, מפות ישנות, ורישומי טאבו, כי המסמך השקט יכול לעיתים להעלות שאלות גדולות יותר מיכולתה של הפוליטיקה לענות עליהן.

הפלסטיני הגן זמן רב על אדמתו באבן, בעמידה איתנה ובמילה, ואולי הגיע הזמן להוסיף חזית חדשה למאבק ההישרדות הלאומי, חזית המסמך, הארכיון והזיכרון.

בירושלים לבדה, ואולי בערים פלסטיניות רבות, קיימות אדמות ונכסים שעדיין נושאים את שמות בעליהם הפלסטינים בתיקים הישנים, בעוד שיורשיהם אינם יודעים כלל על קיומם.

וכאן השאלה הופכת דחופה יותר:

כמה זכויות אבדו כי בעליהן לא ידעו על קיומן?

וכמה נרטיבים ניצחו כי בעלי הנרטיב המקורי לא תיעדו אותם?

בפלסטין, מאבק האדמה אינו מתחיל ביום שהיא מופקעת, אלא ביום שבעליה שוכחים שהם היו הבעלים שלה.

לכן, המסמכים לבדם אולי לא יוכלו להחזיר את האדמה, אך הם יכולים למנוע את התבוסה האחרונה, תבוסת הזיכרון.

הכיבוש יכול לשנות מפות, להחליף שמות, לכפות מציאות חדשה על האדמה, ולבנות שגרירויות מעל אבנים, אך הוא אינו יכול למחוק את האמת הפשוטה שהתיקים הישנים כותבים בשקט כבר עשורים:

כאן הייתה אדמה פלסטינית.

וכאן היו בעליה.

וכאן שמותיהם עדיין שמורים, מחכים למי שיקרא אותם מחדש.