כיצד הפכה הנורמליזציה למבנה ולא לאירוע?

אם הנורמליזציה צומצמה במשך עשורים לתמונה של לחיצת יד, הסכם מסחרי או מפגש תרבותי, הרי שהתוקפנות על עזה ופשעיה הנלווים וההתפשטות ההתיישבותית בגדה, חשפו כי הגדרה זו אינה מספיקה עוד להבנת התמורות בסוגיה הפלסטינית. השאלה כבר אינה מי לוחץ יד, אלא כיצד הפך הכיבוש למציאות בת קיימא המייצרת את עצמה מחדש? במובן זה, הנורמליזציה אינה עוד רק פעולה פוליטית או תרבותית, שכן זוהי הרמה השטחית או הראוותנית שלה, אלא היא תהליך אילוף ומבנה אינטגרלי המעצב מחדש את התודעה, הכלכלה והפוליטיקה. היא אינה שואפת לשפר את תדמית הכובש ככל שהיא מנסה להפוך את קיומו לעניין שבשגרה, כך שהדיון יעבור מסיום הכיבוש לניהולו, ומהשחרור לשיפור תנאי החיים. כאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר של הנורמליזציה, שכן היא הופכת את השהייה תחת כיבוש לאופציה "רציונלית". במובן זה, גם נורמליזציה של הצריכה באמצעות יצירת תלות ושגרה, כניסת המוצר הישראלי לשוק הפלסטיני חורגת ממכירת סחורה למכירת רעיון, ההופך את הצרכן לסוכן המקדם את קיומו של הכיבוש בביתו ובסביבתו, ורכישת המוצר הופכת לפעולה פוליטית ההופכת את הכובש לחלק ממחזור חייך הכלכלי, שוללת ממך את עצמאותך הכלכלית והופכת אותך למממן של הפרויקט שלו. מסלול אוסלו תרם לביסוס שינוי זה בדרגות שונות, שכן ההסכם הזמני לא הסתיים במדינה, והפך עם הזמן למערכת מנהלית וכלכלית, המנהלת את האוכלוסייה יותר מאשר מתמודדת עם מבנה הכיבוש. כתוצאה מכך, חלק גדול מחיי היומיום הפלסטיניים נקשר למערכת שהכיבוש שולט במפתחותיה, באמצעות תנועה, מסחר ומעברים, או משאבים, מיסים ושוק העבודה. לכן, אם שחרור פירושו ניתוק, הרי שהנורמליזציה הפכה לתנאי לקיום. כך נוצרה מערכת תלות שהפכה את ההיפרדות ליקרה יותר עם הזמן, ונפלנו למלכודת הרציונליות, שיצרה חלוקה מדומה בין הפלסטיני ה"רציונלי" המקבל מציאות זו, לבין ה"לא רציונלי" הדוחה אותה. העניין אינו מוגבל לכלכלה או לניהול, אלא מתרחב לתחום הפסיכולוגי והחברתי. האדם החי במציאות חסרת אופק פוליטי, מסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלו בחיפוש אחר יציבות אישית, גם אם זה על חשבון הפרויקט הלאומי. עם הזמן, שפת הזכויות הופכת לשפת השירותים, ושפת השחרור הופכת לשפת ניהול משברים, ושמירה על מינימום חיי היומיום הופכת למטרה חלופית לשינוי המציאות. זו אינה תוצאה של בחירה אישית ככל שהיא השתקפות של נסיבות המייצרות את מה שסוציולוגים מכנים הסתגלות למבנה השולט. הרמה המסוכנת ביותר של הנורמליזציה היא השאלת אוצר המילים הביטחוני שלה לפרשנות המציאות הפלסטינית, ושימוש באותם מונחים פנימית, או אימוץ הגדרתה למה ש"מסוכן" ו"בטוח". בכך אתה מוסר לה את הריבונות על תודעתך, והיא מצליחה כאשר היא הופכת את האובססיה הביטחונית שלה לאובססיה היומיומית שלך, והופכת אותך לשומר – לא רצוני – על האינטרסים שלה תחת השם של שמירה על הסדר הציבורי. מנגד, הקהילה הבינלאומית שיחקה תפקיד מעורפל. למרות התרחבות הביקורת הבינלאומית על מדיניות הכיבוש, והמהלכים המשפטיים, מנגנוניה עדיין אינם מסוגלים לאכוף עלות פוליטית ומשפטית התואמת את היקף ההפרות. במקום לטפל בשורשים, מאמציה מופנים להכיל את השלכותיה ההומניטריות ולמנוע את התפוצצותה, מה שיוצר פרדוקס המציג ניהול משברים על פתרונם. עם זאת, קריאת הנורמליזציה כמבנה אינה אומרת שהמציאות היא גורל שלא ניתן לשנותו. מבנה זה ניתן לפירוק אם קיימת חזון לאומי המבנה מחדש בהדרגה את מרכיבי העמידה, החל מחיזוק הכלכלה הלאומית והפחתת התלות היכן שאפשר, וביסוס הנרטיב הפלסטיני במרחב התרבותי והתקשורתי, והשקעה בחינוך ובמחקר מדעי כאמצעי התנגדות ארוכי טווח, וסקירה ביקורתית של הניסיון הפלסטיני הרחק מהאשמות והאדרה, שכן מי שאינו בוחן את טעויותיו, מייצר אותן מחדש.