סגירת הורמוז וכישלון הסכם הגרעין… וושינגטון חוזרת למדיניות הכוח וישראל דוחפת את האזור למלחמה

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 12/7/2026

ניתוח חדשותי

ההכרזה של חיל הים של משמרות המהפכה האיראניים, במוצאי שבת, על סגירה מוחלטת של מצר הורמוז, לא הייתה אירוע מנותק ממסלול העימות המדרדר בין טהראן לוושינגטון, אלא נראתה כתוצאה ישירה של הגעת מדיניות הלחץ הצבאי והפוליטי לנקודת פיצוץ. המצר, שנותר פתוח לשיט בינלאומי למרות שנים של סנקציות ומתח, הפך היום לקלף מיקוח שאיראן משתמשת בו כדי לומר שהמשך המלחמה, האיומים והכפייה לא יישארו ללא מחיר, ושתוצאות הסכסוך לא יישארו מוגבלות לגבולותיה, אלא עלולות להתפשט לשווקי האנרגיה, עורקי הסחר והכלכלה העולמית כולה.

במובן זה, סגירת הורמוז חשפה את עומק המבוי הסתום שאליו הגיעה המדיניות האמריקאית כלפי איראן. שוב, היחסים בין שתי המדינות עומדים בצומת דרכים, אך כישלון הסכם הגרעין הפעם אינו נובע מחילוקי דעות טכניים לגבי צנטריפוגות או שיעורי העשרת אורניום, אלא משקף את כישלון ההימור האמריקאי על האפשרות לשלב לחצים צבאיים ומשא ומתן פוליטי. ממשל הנשיא דונלד טראמפ נראה כאילו הוא חוזר למדיניות המסורתית המבוססת על כפייה וכוח, לאחר שמדיניות "הלחץ המקסימלי" נכשלה בהשגת הוויתורים שהובטחו.

האירוניה היא שוושינגטון דורשת מטהראן לחזור לשולחן המשא ומתן, בעוד שהיא ממשיכה להשתמש בסנקציות ובאיומים צבאיים ככלים מרכזיים בניהול המשבר. זוהי משוואה שקשה שתייצר הסכם יציב, מכיוון שמשא ומתן תחת הפצצה או איום בהפצצה אינו בונה אמון, אלא דוחף את הצד השני לחפש כלי הרתעה נגדיים. ומזווית זו בדיוק ניתן להבין את מעבר מצר הורמוז מקלף איום תיאורטי לכלי פוליטי ומבצעי בעימות.

הצהרות אחרונות של בכירים אמריקאים חושפות כי וושינגטון החלה למעשה להתרחק מרעיון ההסדר המקיף לטובת ניהול סכסוך פתוח, המאפשר לה לשמור על כלי לחץ כלכליים וצבאיים מבלי להציג חזון פוליטי בר-קיימא לסיום המשבר. השיח האמריקאי אינו מתמקד עוד בתוכנית הגרעין בלבד, אלא מקשר כל הבנה עתידית להתנהגותה האזורית של איראן ולביטחון השיט במצר הורמוז, ובכך מרחיב את רשימת התנאים ככל שהמשא ומתן מתקרב לנקודת הבנה.

הממשל האמריקאי דורש מטהראן להכריז רשמית על הבטחת חופש השיט והפסקת תקיפת ספינות סוחר. דרישות אלו עשויות להיראות לגיטימיות עקרונית, אך השאלה שוושינגטון נמנעת ממנה היא: כיצד הגיע המשבר מלכתחילה לנקודה זו? מצר הורמוז לא נסגר בוואקום פוליטי, והשיט לא הפך לקלף מיקוח הרחק מהקשר של מלחמה והסלמה. המצר נשאר פתוח שנים רבות למרות הסנקציות הקשות, לפני שהעימות הצבאי דחף את איראן לגלות מחדש את הערך האסטרטגי של הקלף הגיאוגרפי החשוב ביותר שברשותה.

מנקודת המבט האיראנית, הורמוז אינו עוד רק נתיב מים, אלא הפך לאחד מקלפי ההרתעה הבודדים שנותרו לאחר שנים של סנקציות, בידוד ולחצים צבאיים. ההכרזה על סגירתו המוחלטת חושפת כי טהראן החליטה להעביר קלף זה ממעגל האיום לשימוש ישיר. אם המעצמות הגדולות מסוגלות לחנוק את הכלכלה האיראנית באמצעות סנקציות, איראן רוצה לומר שהיא בתורה מסוגלת להשפיע על אחד מעורקי הכלכלה העולמית החשובים ביותר.

אין זה אומר שסגירת המצר היא צעד ללא סיכונים או שניתן להתעלם מהשלכותיו ההומניטריות והכלכליות. אך היא הופכת למובנת יותר כאשר היא מוצבת בהקשרה הפוליטי והצבאי המלא. מדינות המאמצות מדיניות כפייה אינן יכולות להניח שהצד הממוקד יקבל עד אין קץ את תפקיד מקבל המכות והסנקציות מבלי להשתמש בקלפי הכוח העומדים לרשותו.

ברקע תמונה זו, בולט התפקיד הישראלי כאחד הגורמים המשפיעים ביותר בדחיפת המשבר אל סף מלחמה. הממשלה הישראלית לא הסתירה את התנגדותה לכל הסכם שיקל את הלחצים על איראן, וראתה בעקביות כי שחיקת טהראן והחלשתה מועילים יותר מהסדר שישלב אותה מחדש בהדרגה במערכת האזורית והבינלאומית. לכן, ישראל הפעילה לחצים פוליטיים וביטחוניים מתמשכים כדי לשמור על האופציה הצבאית נוכחת בחישובים האמריקאים.

עבור ישראל, הישארות איראן תחת לחץ מתמיד עולה בקנה אחד עם תפיסת הביטחון שלה יותר מכל הסכם שיקבע איזון אזורי חדש. לכן, כל סבב משא ומתן נתקל בקמפיין של הטלת ספק ולחצים הדוחפים את וושינגטון להעלות את רף תנאיה או לחזור לאיום בכוח. כאן טמונה אחת מבעיות המדיניות האמריקאית: סדרי העדיפויות הביטחוניים של ישראל מצמצמים לעיתים קרובות את מרחב ההחלטה הדיפלומטית האמריקאית ודוחפים את ממשל טראמפ לאפשרויות שעלולות שלא לשרת את האינטרסים האמריקאים לטווח ארוך.

ניסיונות העבר הוכיחו כי כוח צבאי עשוי להרוס מתקן או לעכב חלק מתוכנית גרעין, אך הוא אינו מבטל ידע מדעי ואינו מוחק את המניעים הפוליטיים העומדים מאחוריו. יתרה מכך, המשך האיום עלול לדחוף את איראן להקצנה נוספת, ולחזק את הקולות הרואים בהחזקת כלי הרתעה יעילים יותר את הדרך היחידה להגן על המדינה מפני התקפות עתידיות.

במציאות זו, נראה כי אפשרויותיו של הנשיא טראמפ מצומצמות יותר. חזרה לעימות צבאי רחב טומנת בחובה את הסיכון של הידרדרות האזור למלחמה שאי אפשר לשלוט במסלוליה, במיוחד לאחר שמצר הורמוז נכנס ישירות למשוואת הסכסוך. קבלת הסדר פשרה עלולה להיתקל בהתנגדות ישראלית ובלחצים פנימיים אמריקאים, בעוד שהמשך המצב הקיים משמעותו קיבוע מדיניות של "ניהול סכסוך" במקום פתרונו.

המסוכן ביותר הוא שמדינות המפרץ עלולות להיות הראשונות לשלם את מחיר המשוואה הזו. ערב הסעודית, יחד עם מספר מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ, פועלות מתוך אמונה כי פיתוח כלכלי ופרויקטים של טרנספורמציה לאומית אינם יכולים לשגשג באזור החי בקצב של מלחמות חוזרות ונשנות. סגירת מצר הורמוז מציבה את כלכלות המפרץ, ביטחונן ופרויקטים עתידיים בפני סיכוני עימות שמדינות אלו לא היו מקבלות ההחלטות בהצתתו.

מכאן ניתן להבין את הפתיחות הסעודית והמפרצית כלפי איראן, הרחבת השותפויות הבינלאומיות, והחתירה להפחתת הקיטוב הרחק מההיגיון של צירים נוקשים. אין זה אומר ויתור על היחסים עם ארצות הברית, אלא משקף רצון גובר להחזיק בהחלטה אזורית עצמאית יותר, ולא לאפשר לאזור להפוך שוב לזירת חיסול חשבונות של המעצמות הגדולות או להעדפת סדרי העדיפויות של ישראל על חשבון יציבות המפרץ.

בסופו של דבר, המחלוקת אינה עוד סביב מספר הצנטריפוגות או כמות האורניום המועשר. סגירת מצר הורמוז מאשרת כי המשבר הפך למאבק על צורת המערכת הביטחונית במזרח התיכון, גבולות ההשפעה האזורית, ותפקיד הכוח הצבאי בעיצוב עתיד האזור.

אם וושינגטון תמשיך להעדיף כלי לחץ ומלחמה על פני דיפלומטיה, ואם ישראל תמשיך לדחוף את הממשל האמריקאי לעימות ולסיכול הזדמנויות להסדר, השימוש של איראן בקלפי הכוח העומדים לרשותה יהפוך לסביר ומסוכן יותר. ואז השאלה לא תהיה מתי שני הצדדים יחזרו לשולחן המשא ומתן, אלא כמה משברים ומלחמות האזור צריך לעבור לפני שוושינגטון תבין שכפייה אינה יוצרת הסכם, וכי ביטחון המזרח התיכון אינו יכול להיבנות על מלחמה מתמדת.