סיימתי היום לקרוא ספר יקר ערך, למעשה הוא היקר מבין הספרים המודרניים שעסקו בדקדוק ובניתוח תחבירי בשפה הערבית, זהו הספר "אל-נחוו אל-וואפי" מאת המלומד המצרי עבאס חסן. השקעתי בקריאתו שלוש שנים!! אל תתפלאו מהמסע הארוך הזה שביליתי עם הספר הזה; כי הוא מורכב מארבעה כרכים, שכל אחד מהם עולה על חמש מאות עמודים.
קראתי אותו בקריאה מעמיקה ומתחשבת, ולקחתי אותו איתי במסעותיי השונים ממדינה למדינה, ועיינתי בו כשהתאפשרו לי התנאים לשעה או לחלק משעה בשני קצוות היום, כשאני מתנתק כדי לעיין בספרים שאני רוצה לעיין בהם.
והאמת היא שקראתי את הספר הזה בשיא נעוריי ובפריחתם, כשהייתי סטודנט בשנים הראשונות ללימודיי האקדמיים, וכשמילאתי את זיכרוני ושכלתי בלימוד המקורות החשובים ביותר בשפה הערבית, והתמסרתי ללימוד ספרי דקדוק, מורפולוגיה, רטוריקה, ביטוי, שירה, ביקורת ועוד בכל ענפי הספרות הערבית.
אבל חזרתי לספר הזה לפני זמן מה, והתחלתי ללמוד אותו לימוד מעמיק הכולל הרבה התבוננות והרהור, אני עוצר ליד פרטיו הדקים, ומעמיק בהבנת הסגנונות הלשוניים והתחביריים שהערבים הקדמונים נקטו בהם כדי לבטא את מה שבנפשם, ואני שואב מחומר עשיר ורב זה ככל יכולתי; בכל זה אני מבקש לסייר סיור רחב סביב סודות השפה הערבית, ולהבין את הסיבות שהניעו את הערבים להשתמש בסגנון זה או אחר.
אין ספק שאדם – יהיה בקיא ככל שיהיה בשפה הערבית, ומכיר דברים רבים מכלליה וסודותיה – חייב לחדש את הקשר שלו איתה, ולחזור לעיין במקורות עתיקים ומודרניים; כדי להחזיר לזיכרונו דברים רבים שהכיר, אך רוחות התלאות והעיסוקים פקדו אותם וטמנו אותם במעמקי הזיכרון תחת אפר הימים.
אילו ניתנה לי ההזדמנות לרשום את הערותיי על הספר "אל-נחוו אל-וואפי", הייתי ממלא דפים רבים, עד שיהפכו למחקר מפורט העוסק בערכו של ספר זה ובהשפעתו על לימוד הדקדוק. הספר הוא אות מאותות המחקר הישר והלימוד המעמיק; כי מחברו עוסק בנושאים הדקדוקיים במחקר מקיף, ומפרט בהסברת דברי הדקדקנים ודעותיהם השונות בכל נושא, ואז מציג את דעתו עליהם, ומציין מה מותר ומה אסור בשפה הערבית המודרנית שלנו. לכן איני מגזים אם אומר שספר זה הוא החשוב ביותר מבין הספרים המודרניים במדע הדקדוק, והוא מייתר את קריאתם של ספרים רבים שנכתבו בעידן המודרני, ואשר פגומים בחזרות וטעויות ומלכודות.
ואני מצטער צער רב כשאני שומע את קולם של אלה שרוצים שהערבים יוותרו על הדקדוק, הכללים והניתוח התחבירי, ושסטודנט ערבי יזניח את לימוד הנושאים הדקדוקיים מתוך רצון להקל עליו, או מתוך רצון להפנות את תשומת לבו להבנה ולניתוח!! האם לימוד הדקדוק אינו ניתוח המגביר את העמקת הסטודנט בטקסטים, הבנתם, והבנת מטרותיהם!! מצוקה זו החמירה בעידן המודרני שלנו, עידן הבינה המלאכותית, אשר משתק את הכוח השכלי ברוב המקרים, ומשחית את יכולת הביטוי, הניתוח והביקורת, ומבטל את הטבע הבריא, עד שהמוחות נחים והכישרונות נקטעים, ורוב הצעירים פונים מהרצינות לבטלה, מהעמל לעצלות, ומהחשיבה היצירתית למנוחה המזיקה.
בשל כל זאת, אני רואה בלימוד הדקדוק את אחת החובות החשובות ביותר על הסטודנט הערבי, ומעל לכל זה הוא מחזק את קשרו לשפתו, למורשתו ולספרותו, ומעורר בו תחושה עמוקה של גאווה בה; כי השפה אינה רק אותיות ומילים, אלא היא שורשים, כבוד ושייכות! ואם הסטודנט רוצה להעמיק בלימוד השפה ולחקור את סגנונותיה וסודותיה, שיחזור למקורות העתיקים ויעיין בספר "אל-נחוו אל-וואפי" כדי לבחון את הנושאים מהיבטיהם השונים.
המסע שלי עם הספר "אל-נחוו אל-וואפי" הסתיים, ובלבי הערכה רבה וכבוד עמוק לחוקר המבריק עבאס חסן, אשר העניק לשפה הערבית את הטובה הגדולה הזו שתשאר חותם נצחי בתולדות הספרות הערבית. ולמצרים יש מקום מיוחד בנפשי; היא זו שהולידה שורה של מלומדים מבריקים וגאונים, אשר נשאו את דגל השפה הערבית והציגו מחקרים ועבודות חשובות בה, ביניהם עבאס חסן, עבד אל-סלאם הארון, מוחמד מוחיי אל-דין עבד אל-חמיד, סייד אל-מרספי, טה חוסיין, אחמד מוחמד שאקר, מחמוד מוחמד שאקר, עאישה עבד אל-רחמן, עלי אל-ג'ארם, וזכי מובארק. והשפה הערבית מתקדמת ומתפתחת בזכות בניה הנאמנים והמצטיינים, המשרתים אותה בלשון עטיהם, וחושפים את יופיה המרהיב וקסם רהיטותה, כך שאורה הבוהק זורח באופקים רחוקים, וניחוחה מתפשט בין העמים כמו שמתפשט ניחוח מפרח ריחני.
שתף את דעתך
המסע שלי עם הספר "אל-נחוו אל-וואפי" מאת המלומד המצרי עבאס חסן