המעמד הבינוני ה"ארעי" בפלסטין

המעמד הבינוני, בחברות מודרניות שונות, היווה מאז ומתמיד את עמוד השדרה של היציבות הפוליטית, החברתית והכלכלית. זהו המעמד המייצר את האליטות המקצועיות והתרבותיות, נושא את ערכי החינוך, העבודה והיעילות, ומגן על החוק והמוסדות, וכן ממלא תפקיד מרכזי בהגנה על החברה מפני קיצוניות והתמוטטות. אך הדיבור על המעמד הבינוני בפלסטין כיום מעלה שאלה מהותית: האם מעמד זה עדיין ממלא את תפקידו ההיסטורי הטבעי, או שמא הפך למעמד ארעי ומלאכותי, שקיומו צומצם לרמת הכנסה וצריכה בלבד? בחוויות רגילות, המעמד הבינוני אינו נוצר בהחלטה פוליטית או מנהלית, ואינו נמדד רק בגובה השכר או ביכולת הצריכה, אלא נבנה היסטורית באמצעות כלכלה יצרנית, חינוך איכותי, יציבות חברתית, הזדמנויות שוות ועצמאות יחסית מהשלטון. לכן, המעמד הבינוני המסורתי תמיד היה קשור לערכי אחריות ציבורית, השתתפות פוליטית מודעת, הגנה על רפורמות, ויכולת לייצר אליטה חברתית המאמינה ברעיון המדינה והחוק. אולם, המצב הפלסטיני נראה שונה במידה רבה. עקב אופי הכלכלה המעוותת, התלות הרחבה במימון חיצוני, התנפחות המגזר הבירוקרטי, וחולשת המגזרים היצרניים, נוצרה קבוצה רחבה המסווגת חברתית כחלק מהמעמד הבינוני, אך חסרה את המאפיינים ההיסטוריים, המוסריים והפוליטיים שאפיינו את המעמד הבינוני המסורתי. זהו מעמד ארעי או מלאכותי; הוא נראה כמעמד בינוני מבחינת רמת ההכנסה או דפוס הצריכה, אך במהותו אינו מסוגל למלא את התפקיד החברתי ההופך את המעמד הבינוני לעמוד תווך בבניית החברה והגנתה. ההבדל המהותי בין המעמד הבינוני המסורתי למעמד הבינוני הארעי אינו טמון רק במקור ההכנסה, אלא באופי היחסים עם החברה, הפוליטיקה והמדינה. המעמד הבינוני המסורתי רואה את עצמו כשותף בפרויקט לאומי וחברתי ארוך טווח, ולכן נוטה להגן על מוסדות ציבוריים, לדרוש רפורמות, ולהשתתף בהשתתפות פוליטית פעילה ובונה. הוא מטבעו מעמד ביקורתי, אינו חושש לדרוש דין וחשבון מהשלטון, ושואף להשיג יציבות באמצעות צדק ושלטון החוק. לעומת זאת, השתתפותו הפוליטית של המעמד הבינוני הארעי מצטמצמת לרוב למסגרת של יוקרה חברתית, או לשאיפה להשפעה, או ל"ליקוק" פוליטי ותקשורתי במטרה להגן על זכויות יתר שנרכשו. היחסים כאן אינם יחסי אזרחות וזכויות, אלא יחסים פטרוניים המבוססים על נאמנות תמורת רווחים. לכן, הפוליטיקה, עבור קבוצה זו, הופכת מאמצעי לשרת את החברה לכלי לשמירה על מעמד אישי וחברתי. מה שמגביר את חומרת התופעה הוא שהמעמד הבינוני הארעי מודע לשבריריות מעמדו. הוא לא הגיע למעמדו באמצעות צבירה כלכלית יצרנית או יציבות מקצועית ארוכת טווח, אלא באמצעות נסיבות פוליטיות או בירוקרטיות או רשתות אינטרסים זמניות. לכן הוא חי בפחד מתמיד מנפילה ומאובדן זכויות יתר. בניגוד למעמד הבינוני המסורתי שיכול לשחזר את עצמו באמצעות חינוך, עבודה וייצור, הקבוצה הארעית חסרה יכולת זו, מכיוון שהיא אינה נשענת על בסיס כלכלי או ידע מוצק. מכאן שהשחיתות, עבור חלק מקבוצות אלו, הופכת לאמצעי להגנה עצמית יותר מאשר סטייה מוסרית גרידא. פרוטקציה, ניצול השפעה, חילופי אינטרסים, ושחיתות כמעט גלויה, הופכים לכלים להגנה על המעמד החברתי שנרכש לאחרונה. וככל שתחושת חוסר היציבות גוברת, כך גדל הצורך לנצל את השלטון והקשרים האישיים לשמירה על זכויות היתר. הסכנה הגדולה ביותר טמונה בכך שקבוצה ארעית זו הופכת לקבוצה הדומיננטית בתוך מה שנקרא "המעמד הבינוני". במקרה זה, מערכת הערכים בתוך החברה עצמה משתנה. ערך היעילות, העבודה והייצור נסוג, לטובת ערכי ראווה, צריכה ונאמנות אישית. כמו כן, התפקיד הציבורי הופך מאחריות לאומית למקור של זכויות יתר, והאמונה ברעיון הטוב הכללי נסוגה לטובת אינדיבידואליזם ואופורטוניזם. והחמור מכל האמור, עלייתו של מעמד ארעי זה מתרחשת לרוב על חשבון המעמד הבינוני המסורתי האמיתי; כלומר, קבוצות המורים, הרופאים, המהנדסים, האקדמאים, בעלי העסקים הקטנים, והאינטלקטואלים, אשר ייצגו היסטורית את הנושא החברתי של ערכי ההשכלה והרפורמה. קבוצות אלו סובלות כיום משחיקה כלכלית וחברתית, בעוד שקבוצות חדשות מתרחבות, הנשענות על השפעה וקשרים יותר מאשר על יעילות וייצור. משבר המעמד הבינוני בפלסטין אינו רק משבר כלכלי הקשור לירידה בהכנסה או לעלייה ביוקר המחיה, אלא הוא משבר מבני הנוגע לאופי החברה עצמה. חברה המאבדת את המעמד הבינוני האמיתי שלה מאבדת בהדרגה את איזונה ויציבותה, מכיוון שהחלופה היא או מעמד עשיר טפילי הקשור למרכזי השפעה, או מעמדות רחבים מודרים ועניים חסרי תקווה ואמון בעתיד. לכן, בנייה מחדש של מעמד בינוני פלסטיני אמיתי אינה יכולה להתבצע רק באמצעות הגדלת שכר או הרחבת צריכה, אלא באמצעות בניית כלכלה יצרנית אמיתית, חיזוק חינוך איכותי, ביסוס שלטון החוק, ויצירת סביבה פוליטית המבוססת על השתתפות ואחריות ולא על "פטרונות" ונאמנות אישית. המעמד הבינוני נבנה באמצעות עבודה, ייצור ועצמאות, ואינו יכול להיות מיוצר בהחלטות זמניות או בזכויות יתר חולפות. לבסוף, איני יודע אם המונח "מעמד בינוני ארעי" שימש בעבר, אך עלייתה של קבוצה ארעית זו למעמד הבינוני נבעה או מהיעדר מדיניות המונעת תופעה כזו, או ממדיניות מכוונת לייצר קבוצה זו לשימוש למטרות פוליטיות שאינן יכולות להיות לאומיות, והמצב הפלסטיני הנוכחי הוא הוכחה לכך. לכן, המאבק להחזרת המעמד הבינוני האמיתי בפלסטין אינו רק עניין כלכלי, אלא עניין לאומי וחברתי הנוגע לעתיד העם הפלסטיני ולעניינו, ומכיוון שהמעמד הבינוני האמיתי נבנה ולא מיוצר באופן מלאכותי כפי שצוין קודם לכן, אני מצטער לומר שהחזרת מעמד זה ותפקידו אינה סבירה ולא מציאותית בטווח הנראה לעין, אך בניסיון להתחיל לתקן עשרות שנים של מדיניות הרסנית, ולפני שיהיה מאוחר מדי, יש צורך דחוף וגורלי ללחוץ על הרשות בפועל לקבל החלטות ולאמץ מדיניות רפורמה מקיפה, אמינה ומיידית.