בין ההריסות וצמא הקיץ.. משפחה עזתית הופכת שקיות מים קרים לגלגל הצלה אחרון

ברצועת עזה מתגלות תמונות קשות של עמידה איתנה כפויה, כאשר הצורך הפך ממניע להמצאה לפן נוסף של דיכוי יומיומי. מכונת המלחמה הישראלית הותירה לפלסטינים רק מחסור וחזרה לאמצעי מחיה פרימיטיביים ביותר כדי להבטיח את המינימום של הישרדות בתוך ההריסות הנערמות בכל סמטה.

בלב בית רעוע ומתפורר, משפחת הפלסטיני אבו מקדאד מגלמת את טרגדיית הצמא הפוקדת את הרצועה. בקבוק המים הקרים, שהיה פעם אחד הדברים המובנים מאליהם, הפך למטבע נדיר ולמוצר תחרותי קשה הנמכר תמורת פרוטות זעומות המרוות את צימאונם של ילדים רעבים.

האב יושב עם בנו הצעיר וביניהם חבית מים גדולה, קבוצת שקיות פלסטיק וצידנית מלאה בקוביות קרח. הנער עוזר לאביו לשאוב מים ולשים אותם בשקיות, ואז לקשור אותם היטב, בניסיון לספק מוצר שהעקורים זקוקים לו נואשות עם עליית הטמפרטורות.

עזה חסרה כיום גנרטורים ודלק, מה שהפך השגת לגימת מים קרים למשאלה רחוקה עבור רבים. תהליך שגרתי זה שאבו מקדאד מבצע אינו רק עסק מסחרי, אלא קרב יומיומי כדי לספק את מחיר המזון למשפחתו החיה תחת גג המאיים להתמוטט.

האב אומר בנימה מלאה בשברון לב שחייו קשורים לחלוטין למה שהוא מוכר במהלך היום, שאם יצליח לשווק את שקיות המים יוכל להאכיל את ילדיו, ואם לא – הם ילכו לישון רעבים. הוא מוסיף שהשגת מים וקרח כשלעצמם היא מסע מפרך הדורש חיפוש ארוך בעיר שהמלחמה כיבתה את אורותיה.

המצב בעזה מצביע על כך שצריכת המים לנפש ירדה לרמות קטסטרופליות הנעות בין 5 ל-10 ליטרים בלבד. מקורות בשטח מאשרים כי משבר הצמא החמיר באופן חסר תקדים לפני קיץ השנה, עם השבתה כמעט מוחלטת של מערכות האספקה והתחזוקה הבסיסיות.

אבו מקדאד חי עם ילדיו בתוך מה שנותר מקירות ביתם שנהרס חלקית בהפצצה, שם השתמש ביריעות ובפלסטיק כדי לתקן את הפתחים. האב מתאר את שהותם בתוך מבנה רעוע זה כ'הגנה מאלוהים', בהיעדר כל אפשרויות אחרות לדיור או מחסה בטוח.

המשפחה נזכרת במרירות בימי העקירה הכפויה ובפלישת כוחות הכיבוש לביתם, שם בתם אויימה ישירות בנשק רק בגלל שהחזיקה טלפון נייד. כשחזרו לאחר מסע עקירה מר ונמהר, מצאו את ביתם שבנו בעמל רב הפך להריסות ולמחסן של שאריות בתים סמוכים.

הבן יוצא מדי יום לפרוש את מרכולתו על הכבישים ובין אוהלי העקורים הצפופים, קורא בקול צרוד 'מים קרים' עד שגרונו מתייבש. למרות המאמץ הפיזי הקשה, הנער ואביו מתמודדים עם בעיות טכניות הקשורות לאובדן נזילות כספית והשבתת יישומים בנקאיים המונעים מהם לקבל את תמורת סחורתם הפשוטה.

בימים מסוימים, האב חוזר לביתו בידיים ריקות, לא מסוגל אפילו לספק את מחיר 'קוביות הקרח' ליום המחרת. זהו מחזור חיים אומלל המתחיל בחיפוש אחר טיפת מים נקיים ומסתיים בקול אבוד בחום השמש, בתוך התעלמות בינלאומית מסבלם של אלפי משפחות דומות.

המשפחה משגרת זעקת מצוקה משותפת הדורשת מהעולם להביט בהם בעין של רחמים ולספק חיים בכבוד הראוי לבני אדם. בעזה הנצורה, השאיפה כבר אינה קשורה לתארים אקדמיים או להצלחה מקצועית, אלא התקווה הגדולה ביותר היא למכור שקית מים כדי להבטיח ארוחת ערב אחת.

הערכות סטטיסטיות מצביעות על כך שעד 96% מתושבי הרצועה אינם מקבלים מים מספקים או נקיים, מה שמבשר על אסונות בריאותיים וסביבתיים. עם המשך המלחמה, סיפורים כמו סיפורו של אבו מקדאד נשארים עדות חיה למלחמת הרעב והצמא המופעלת נגד אזרחים בעזה.

אם אמכור, אוכל, ואם לא אמכור, לא אוכל.. העניין אינו מסחר ככל שהוא מאבק יומיומי על הישרדות.