פלסטין: שלושים שנה במלכודת המהפכה והמדינה

ד"ר איברהים נייראת

החלטת ההנהגה הפלסטינית להיכנס להסכם אוסלו ולהקים את הרשות הלאומית לא הייתה החלטה חולפת בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, אלא ייצגה שינוי אסטרטגי שהעביר את הפרויקט הלאומי מההיגיון של המהפכה להיגיון של חיפוש אחר מדינה באמצעות הסדר מדיני. זו הייתה מעבר רצוף סיכונים, שכן הרשות לא הוקמה על אדמה משוחררת, אלא קמה תחת הכיבוש עצמו, עם כל המגבלות הפוליטיות, הביטחוניות והכלכליות הישירות שהדבר מטיל.

עם זאת, האפשרות להקים רשות תחת כיבוש, למרות קשייה ומורכבותה, לא הייתה בהכרח המסוכנת ביותר מבין האפשרויות שהוצגו. האפשרות החלופית, כלומר המשך ההתנגדות המזוינת במקביל לפרויקט ההסדר, נשאה אף היא סיכונים חמורים לא פחות, שכן היא העניקה לכוחות הישראליים שהתנגדו להסכם אוסלו את התירוץ שהיו זקוקים לו מלכתחילה כדי לאשר שהפלסטינים אינם שואפים לשלום, וכי כל נסיגה ישראלית תוביל לאלימות נוספת. וכך מצאו מתנגדי תהליך השלום בתוך ישראל בכל הסלמה הזדמנות נוספת להחליש את הפרויקט שעליו נבנה ההסכם, והיום הוא מתקרב לסיומו בפועל.

אך אין זה אומר שההנהגה הפלסטינית נדרשה לבטוח בכיבוש או לסמוך על כוונותיו הטובות. העובדות שליוו את השנים הראשונות להסכם אוסלו, מהמשך ההתפשטות ההתנחלותית ועד לסחבת ביישום ההתחייבויות, הספיקו כדי להטמיע ספק עמוק באפשרות שתהליך המדיני יגיע לסיומו הטבעי. מכאן היה מובן שההנהגה תשאף לשמור על אפשרויות חלופיות, ולא תאפשר לכבות את רוח היוזמה הלאומית, או לסגור את הדלת סופית בפני אפשרות ההתנגדות במקרה של קריסת מסלול ההסדר.

אך השאלה שהניסיון מעלה, לאחר יותר משלושה עשורים, אינה עוד: האם ספק זה היה מוצדק? אלא: האם הדרך שבה נוהל ספק זה הייתה נבונה ויעילה?

הפוליטיקה אינה נבנית על כוונות בלבד, אלא על הרמוניה בין אסטרטגיה וכלים. אם הבחירה ההיסטורית הייתה לאמץ את המסלול השלום, הרי שההיגיון של בחירה זו דרש מההנהגה הפלסטינית להמשיך בדרך זו עד לסיומה ההגיוני, תוך עיצוב מחדש של המערכת הפוליטית בהתאם. וזה אומר לבנות רשות שתחזיק בבלעדיות על ההחלטה הלאומית, תאכוף את שלטון החוק, תחזיק בבלעדיות על השימוש בכוח, ותהפוך לסמכות היחידה בניהול היחסים עם הכיבוש, בין אם במשא ומתן ובין אם בכל שינוי עתידי באסטרטגיה הלאומית.

אך מה שקרה בפועל, על פי קריאה זו, הוא שההנהגה בחרה במודל משולב ששילב את ההיגיון של הרשות ואת ההיגיון של המהפכה, בין פרויקט המדינה ותנועת השחרור. היא שמרה על הלגיטימיות של מסלול ההסדר, אך לא סיימה באופן מלא את ריבוי מרכזי ההחלטה והיוזמה בניהול הסכסוך. וכך נותרה הרשות אחראית בפני הקהילה הבינלאומית על ההתחייבויות הפוליטיות והביטחוניות, בעוד שלא הייתה בעלת ההחלטה הבלעדית בכל הנוגע לניהול העימות עם הכיבוש.

מודל היברידי זה הגיע כניסיון לשלב את היתרונות של שתי האפשרויות בו זמנית: שמירה על מסלול המשא ומתן מצד אחד, ואי ויתור על קלפי המיקוח הלאומיים מצד שני. אך הניסיון, כך נראה, הוכיח ששילוב בין שני פרויקטים שכל אחד מהם מבוסס על היגיון שונה עלול להוביל בסופו של דבר להחלשת שניהם. הרשות לא הצליחה לבסס את עצמה כמדינה המחזיקה בבלעדיות על ההחלטה והריבונות, וגם המהפכה לא הצליחה להישאר מאוחדת תחת הנהגה פוליטית אחת בעלת חזון אסטרטגי מאוחד.

התוצאה הייתה שכל צד מצא במציאות מה שמחזק את נרטיבו שלו. הישראלים שהתנגדו להסכם אוסלו השתמשו בפעולות מזוינות כדי לאשר שההסכם נכשל, בעוד שהפלסטינים ראו בהמשך הכיבוש וההתפשטות ההתנחלותית הוכחה לכך שישראל מעולם לא הייתה רצינית ביישום דרישות השלום. ובין שני נרטיבים מנוגדים אלה, האמון נשחק בהדרגה, עד שקרס הבסיס הפוליטי שעליו נבנה תהליך השלום.

היום, האירוניה ברורה יותר מאי פעם. מה שהיה על הרשות הפלסטינית ליזום ולהגשים מרגע הקמתה – רפורמה במוסדות, חידוש הלגיטימיות, הטמעת שלטון החוק ואיחוד ההחלטה הלאומית – מוצג לה מבחוץ, תחת לחץ של שינויים אזוריים ובינלאומיים. ובכך הפך מה שיכול היה להיות החלטה ריבונית שתחזק את עצמאות הפרויקט הלאומי לדרישה הקשורה לתנאי התורמים ולחישובי הכוחות הבינלאומיים.

וכאן מתגלה הלקח החשוב ביותר. הבעיה לא הייתה בחוסר אמון בכיבוש; הספק היה לגיטימי, ואולי אף הכרחי. אך הבעיה הייתה בניהול פרויקט המדינה וההיגיון של המהפכה בו זמנית, ללא הכרעה ברורה באף אחד מהם. מדינה אינה קמה אלא על ידי בלעדיות על ההחלטה והכוח, בעוד שהמהפכה אינה מצליחה אם אסטרטגיותיה מרובות וסמכויותיה סותרות. ואילו השילוב בין שני ההיגיון לתקופת מעבר ארוכה, הוליד רשות שלא הושלמו בה מרכיבי המדינה, ומהפכה שאיבדה את אחדות החלטתה, ותהליך שלום שבסיסיו נשחקו בהדרגה.

ואולי הטעות לא הייתה בבחירת מסלול השלום, ולא בשמירה על הספק כלפיו, אלא באמונה באפשרות להישאר זמן רב באזור האפור הזה שבין המהפכה למדינה. ההיסטוריה מוכיחה לעיתים קרובות שרגעים מעבר אינם יכולים להימשך עד אין קץ, וכי פרויקט שאינו מכריע את זהותו, בסופו של דבר מאבד את יתרונות כל האפשרויות שניסה לשלב ביניהן.