מאבק האימפריות: האם וושינגטון מרוקנת את כוחה בזמן שהדרקון הסיני בונה את עתידו?

מעצמות גדולות בהיסטוריה עוברות רגעי שינוי מכריעים שבהם קול הנפילה אינו נשמע בקול רם, אלא מתגנב כסדק נסתר בקיר האימפריה שרבים חשבו שהיא בלתי ניתנת לשבירה. מי שמתבונן בהיסטוריה של אימפריות מאיטליה ועד בריטניה מבין שהסכנה לא תמיד הייתה בגבולות, אלא צמחה מבפנים באמצעות שחיקת משאבים במלחמות אינסופיות וקרבות שנטלם הצטבר עד שהמדינה לא יכלה לשאת אותם.

היום, לאחר עשרות שנים של שליטה אמריקאית בפסגת הסדר העולמי בעקבות קריסת ברית המועצות, עולה השאלה לגבי יכולתה של וושינגטון להמשיך למלא את תפקיד 'שוטר העולם'. המדינה שירשה את ההיסטוריה בשנת 1991 מוצאת את עצמה כעת שקועה בהתחייבויות צבאיות וביטחוניות המשתרעות מאירופה ועד האוקיינוס ההודי והשקט, בזמן שמתחרה מזרחי בונה את כוחו בשקט.

הערכות שפורסמו על ידי מוסדות מחקר מכובדים, כמו אוניברסיטת בראון, מצביעות על כך שהעלות הכוללת של המלחמות האמריקאיות לאחר אירועי ספטמבר עלתה על שמונה טריליון דולר. מספרים אסטרונומיים אלה אינם משקפים רק את ההוצאות הצבאיות הישירות, אלא כוללים גם טיפול בווטרנים וריביות חובות, מה שמפעיל לחץ עצום על הכלכלה האמריקאית המתמודדת עם אתגרים מבניים.

הבעיה האמיתית אינה טמונה רק בהיקף ההוצאות, אלא בפער העמוק בין העלות לתוצאות הפוליטיות בשטח. המלחמה באפגניסטן שנמשכה שני עשורים הסתיימה בחזרה למצב שהיה לפני ההתערבות, בעוד עיראק הפכה לזירת סכסוך אזורי מורכב, מה שמוכיח כי ניצחון בקרבות צבאיים קל בהרבה מניהול השלום שלאחריהם.

המלחמה האחרונה ברצועת עזה חשפה פן חדש של שחיקה אמריקאית, כאשר וושינגטון מצאה את עצמה במלכוד מוסרי ופוליטי חסר תקדים. בעודה מנסה לשמור על מחויבותה לישראל, היא מתמודדת עם לחצים בינלאומיים וביקורת חריפה בשל היקף ההרס ההומניטרי, מה שהוביל לשחיקה הדרגתית ב'כוחה הרך' שאפיין אותה בינלאומית.

השפעת מלחמת עזה לא הוגבלה לחוץ, אלא התפשטה גם לתוך ארה"ב באמצעות הפגנות באוניברסיטאות ופילוגים פוליטיים חריפים בין האליטות האינטלקטואליות והצעירים. פילוג זה מעמיד את תדמיתה של ארצות הברית כמגינת החוק הבינלאומי וזכויות האדם במבחן קשה, שכן השבת האמון האבוד בעיני העמים עשויה להימשך עשרות שנים.

לעומת זאת, סין בחרה בדרך שונה לחלוטין המבוססת על 'סבלנות אסטרטגית' והתמקדות במוקדי הכוח האמיתיים בעידן המודרני. בייג'ינג לא הסתבכה בהרפתקאות צבאיות חיצוניות, אלא ריכזה את מאמציה בבניית בסיס תעשייתי וטכנולוגי שהפך אותה כיום לייצר כשליש מהתפוקה התעשייתית העולמית, מספר שאף כוח כלכלי לא הגיע אליו בעבר.

סין הפכה ממדינה חקלאית ענייה לענקית טכנולוגית השולטת בשרשרות האספקה העולמיות, מאלקטרוניקה ועד מכוניות חשמליות ואנרגיה נקייה. עלייה כלכלית זו סיפקה לבייג'ינג בסיס איתן למודרניזציה של צבאה ולפיתוח ארסנל הטילים והסייבר שלה, מתוך תפיסה שמפעלים ונמלים הם חלק בלתי נפרד מביטחונה הלאומי האסטרטגי.

עם זאת, הטענה על דעיכה אמריקאית בלתי נמנעת או עלייה סינית מוחלטת נותרה פישוט חסר דיוק, בהתחשב בכלי הכוח הלא מבוטלים שארצות הברית מחזיקה. וושינגטון עדיין שולטת במערכת הפיננסית העולמית באמצעות הדולר, ומחזיקה במערכות המחקר והאוניברסיטאות המתקדמות ביותר, בנוסף לרשת בריתות צבאיות הרחבה ביותר בהיסטוריה המודרנית.

מצד שני, סין מתמודדת עם אתגרים פנימיים שעלולים לעכב את שאיפותיה, ובראשם האטה בצמיחה הכלכלית ומשבר ההזדקנות הדמוגרפית המחריף. כמו כן, המתחים הגיאופוליטיים בסביבתה האזורית מחייבים אותה לזהירות מתמדת, מה שהופך את המאבק על הנהגת העולם למירוץ ארוך התלוי בסבלנות ובניהול משאבים בחוכמה.

מהות הסכסוך הבינלאומי הנוכחי אינה קשורה למי שמחזיק בנשק החזק ביותר היום, אלא למי שיודע לחדש את כוחו במקום לבזבז אותו בסכסוכים צדדיים. כאשר מדינה עסוקה בלחימה בכל פינה של כדור הארץ, בעוד יריבתה מתמקדת בבניית תשתיות ומרכזי מחקר, מאזן הכוחות זז לאט מתחת לפני השטח.

הלוחות הטקטוניים של המערכת הבינלאומית נעים בדיוק כמו שהם נעים מתחת לאדמה, כאשר השפעת רעידת האדמה מופיעה רק כאשר רגע השינוי הגדול הושלם. ואימפריות היסטורית הן לרוב האחרונות לדעת על תחילת שלב הדעיכה, מכיוון שהן נשארות נאחזות בתדמית עליונותן הצבאית הישנה בעוד ההשפעה האמיתית מחליקה מבין אצבעותיהן.

השאלה שמעלים אנליסטים היום היא עד כמה ארצות הברית מסוגלת להימנע מגורלן של מעצמות קודמות באמצעות ארגון מחדש של סדרי העדיפויות הבינלאומיים שלה. האם וושינגטון יכולה לאזן בין התחייבויותיה הגלובליות לבין הצורך שלה לחדש את עתודותיה האסטרטגיות הפנימיות לפני שנטל האימפריה יהפוך כבד מדי מכדי שתוכל לשאת אותו?

בסופו של דבר, הזירה הבינלאומית נשארת פתוחה לכל האפשרויות, אך הקבוע הוא שהכוח העולה לעיתים רחוקות מכריז על רגע הגעתו לפסגה. הוא עסוק ביצירת המציאות החדשה בשטח, בעוד האימפריה העייפה מנסה לשקם את קירותיה הסדוקים בעולם שאינו מכיר עוד בכוח צבאי בלבד כקריטריון לריבונות.

אימפריות אינן נשחקות רק כאשר הן מובסות, אלא גם כאשר הן מוצאות את עצמן אחראיות לניהול תוצאות המלחמות שניהלו.