נוצרים בפלסטין: שמונה עשורים של עמידה איתנה מול ניסיונות עקירה וזיוף זהות

האב עבדאללה יוליו, בקולו הלאומי החוצה חלוקות עדתיות, עומד כעד לשורשיה העמוקים של הזהות הנוצרית באדמה הפלסטינית. יוליו רואה בנוצרים בפלסטין את היורשים הלגיטימיים של הנוצרים הערבים שהגנו על האזור משחר ההיסטוריה, ומדגיש שהכנסייה המקומית מדברת ומתפללת בערבית ורואה בסוגיה הפלסטינית את מצפנה הרוחני והקיומי.

יוליו מזהיר מפני פרויקט ישראלי המבקש לפרק את המרקם החברתי באמצעות עוררות סכסוכים עדתיים והצגת הנוצרים כמיעוט נרדף כהכנה לעקירתם. הוא מציין כי מדיניות הבידוד החברתי הרכה, המפרידה בין שכנים באמצעות מוסדות עדתיים, נועדה לשבור את אחדות הגורל שהתבטאה בהקרבות של אישים לאומיים כמו המטרופוליטן הילריון קפוצ'י והשהידה שירין אבו עאקלה.

מצידו, חסן ח'אטר, ראש מרכז ירושלים הבינלאומי, מדגיש כי ההתקפות על המקומות הקדושים הנוצריים עוקבות אחר אותה מתודולוגיה המיושמת נגד המקומות הקדושים המוסלמיים. הוא הסביר כי הכיבוש כיוון ליותר מ-500 כפרים הרוסים במהלך הנכבה, ומקורות תיעדו למעלה מ-120 התקפות מתועדות על כנסיות ומנזרים שכללו שריפה, גניבה וביזה מאז 1948.

החרמת רכוש הכנסיות ואדמותיהן הנרחבות נחשבת לאחד מכלי הסכסוך המסוכנים ביותר, כאשר הקדשי הכנסייה האורתודוקסית, המוערכים ב-80 אלף דונם, חשופים למעשי הונאה וזיוף. ח'אטר מתאר פעולות אלו כניסיונות שיטתיים לרוקן את האדמה מבעליה, ורואה בהישארות האבן ללא בני אדם את התוקפנות הגדולה ביותר נגד הקיום הנוצרי האותנטי.

מומחים מקשרים בין הביזה השיטתית של האדמה לבין הירידה הדמוגרפית החדה של הנוצרים בפלסטין ההיסטורית. לאחר ששיעורם נע בין 11% ל-14% לפני 1948, הוא ירד כיום לפחות מ-1%, מה שמשקף את הצלחת מדיניות הדיכוי והעקירה הכפויה שמפעיל הכיבוש במשך שמונה עשורים.

צורות ההפרות היומיומיות בירושלים הכבושה מגוונות, כאשר אנשי דת חשופים ליריקות, זריקת ביצים ומכות מצד מתנחלים. התקפות אלו מתרחשות בחסות מדיניות מאורגנת של מדינת הכיבוש המבקשת לכפות אופי יהודי טהור על העיר הקדושה, תוך התעלמות מזכויותיהם ההיסטוריות של המוסלמים והנוצרים כאחד.

בהקשר קשור, עומר עוודאללה, חבר הוועדה הנשיאותית העליונה לענייני כנסיות, רואה שישראל מנסה להפוך את הסכסוך מאופיו הפוליטי הלאומי לסכסוך דתי מוגבל. הוא מדגיש כי פגיעה בנוצרים נכללת בפרויקט ההשמדה או העקירה הכפויה, ומדגיש כי הנוצרים הם "האבנים החיות" המגנות על הזהות הפלסטינית מפני זיוף.

הוועדה הנשיאותית תיעדה התקפות בוטות שכללו פגיעה בנזירות בגלל לבושן הדתי, ופלישה לאדמות בבית לחם, בית ג'אלא וסילוואן. הוועדה פועלת ברמה הבינלאומית כדי להסביר את מציאות הרדיפה שחווה הנוצרי הפלסטיני, ומדגישה כי הסבל אינו מבחין בין אזרח אחד למשנהו על בסיס אמונתו הדתית.

המוסדות הפלסטיניים מנהלים מאבק אינטלקטואלי נגד זרם "הנצרות הציונית" המנסה לעוות את הדוקטרינה הנוצרית כדי לשרת את מטרות הכיבוש. גורמים רשמיים מדגישים כי זרם זה זר לערכי הנצרות המזרחית הקוראת לצדק ושלום, ואינו קשור כלל לתורותיו של ישו המשיח שבהן מאמינים בני הכנסיות הלאומיות.

הנתונים הסטטיסטיים משקפים מציאות טרגית, כאשר מספר הנוצרים בגדה, בעזה ובירושלים ירד לכ-47 אלף נפש בלבד על פי מפקד 2017. מרכז הכובד הדמוגרפי הנוצרי מרוכז כיום במחוז בית לחם, ואחריו רמאללה ומזרח ירושלים, בעוד שהנוכחות הנוצרית ברצועת עזה עומדת בפני סכנת היעלמות מוחלטת עקב מלחמת ההשמדה המתמשכת.

במהלך המלחמה האחרונה בעזה, הכנסיות לא נמלטו מהפצצות ישירות, כאשר הכיבוש כיוון לכנסייה הבפטיסטית ולכנסיית סנט פורפיריוס האורתודוקסית. התקפות אלו הביאו למותם של עשרות אזרחים שמצאו מקלט בבתי האל בחיפוש אחר ביטחון, מה שמוכיח שמכונת המלחמה הישראלית אינה מייחסת חשיבות לקדושת המקומות הקדושים.

בתקרית טרגית בתוך כנסיית המשפחה הקדושה הלטינית, צלף ישראלי הרג אם ובתה בדם קר, בפשע שהרעיד את החוגים הכנסייתיים הבינלאומיים. ההפצצה על אותה כנסייה חזרה ביולי 2024, מה שהוביל למותם של קורבנות נוספים ופצועים בקרב העקורים והכומר האחראי על הקהילה, בתוך דרישות בינלאומיות לחקירה.

בגדה המערבית, התקפות המתנחלים הפכו לחדשות יומיומיות הפוגעות בבתי קברות ובמנזרים ביישובים נוצריים כמו טייבה ובית ג'אלא. התקפות אלו מתרחשות במקביל לניסיונות משפטיים וכפויים להשתלט על נכסים היסטוריים בלב העיר העתיקה של ירושלים, במטרה לשנות את האופי הדמוגרפי והגיאוגרפי של העיר לטובת המתנחלים.

לסיכום, העמידה הנוצרית בפלסטין נשארת חלק בלתי נפרד מהעמידה הלאומית הכוללת מול הכיבוש. למרות ירידת המספרים ולחצי העקירה, הכנסיות הלאומיות מתעקשות להישאר כשומרות ההיסטוריה והזהות, ומדגישות כי אחדות הגורל בין בני העם האחד היא הערובה היחידה להתמודדות עם פרויקטים של חיסול ועקירה.

הכנסייה שלי אינה מוגבלת עוד למקום, אלא היא כל הרחובות וכל העם, וחובתי להגן על אל-אקצא כפי שהמוסלמי מגן על כנסיית הקבר.