מעבר לכינוי המשפטי: מדוע המילה 'פליט' כבר אינה מסכמת את הטרגדיות של עזה, סוריה וסודאן?

המונחים המשפטיים וההומניטריים המסורתיים עומדים בפני אתגר גדול בהתמודדות עם המציאות המורכבת שבה חיים העקורים באזור הערבי. בין פליטות ממושכת בסוריה, עקירה יומיומית חוזרת ונשנית ברצועת עזה, ובריחה רחבת היקף בסודאן, המילה 'פליט' צרה מלהכיל חוויות אנושיות שאינן מסוכמות עוד על ידי גבולות גאוגרפיים או חומות מחנות.

המילה לבדה אינה מסוגלת עוד לשאת את שכבות הסבל המצטבר של מי שעוזב את ארצו או נעקר בכוח בתוך גבולותיה יותר מפעם אחת. מציאות העקירה כיום חורגת מעבר לחציית גבולות בחיפוש אחר ביטחון, וכוללת חיים בהמתנה זמנית שהפכה ארוכה יותר מהחיים שקדמו לה, וחזרה למקומות שאיבדו את זהותם ואת מרכיבי החיים בהם.

המצב הסורי בולט כמודל לפליטות ארוכת טווח שעיצבה מחדש את חייהם של דורות שלמים הרחק ממולדתם המקורית. לאחר יותר מעשור של סכסוך, ה'זמני' הפך לצורת חיים קבועה, כאשר ילדים גדלו בארצות הגלות כשהם נושאים זיכרון מחולק בין בתים שלא ראו ומציאות חדשה שכפתה עליהם ניבים ובתי ספר שונים.

שאלת השיבה בהקשר הסורי אינה מוגבלת עוד לתזמון, אלא מתרחבת וכוללת את מהות המציאות אליה ישובו. עם שינוי המרקם החברתי והכלכלי, השיבה עבור רבים הופכת לשאלה פתוחה לגבי האפשרות להחזיר חיים קודמים בערים מאוימות, כבושות או חסרות שירותים בסיסיים.

ברצועת עזה, העקירה לובשת צורה שונה המאופיינת במצור בתוך שטח צר שאינו מותיר לאנשים אפשרות בטוחה. כאן, התיאורים המשפטיים מצטמצמים, כאשר באדם אחד מתאחדת תכונת הפליט ההיסטורי מאז הנכבה של 1948, והעקור הפנימי שנדחף משכונה לשכונה ומבית ספר לאוהל תחת עול ההפצצות המתמשכות.

העקירה בתוך עזה משנה את יחס האדם למקום לעומק, ולמרות המרחקים הגאוגרפיים הקצרים, החזרה הביתה נראית כחלום רחוק שנסגר על ידי הרס ופחד. הפלסטיני שם חי במצב של עקירה מוחלטת בתוך מולדתו, כאשר הוא מאבד את גבולות חייו היומיומיים ואת פרטיותו מבלי לעזוב את הגבולות הבינלאומיים של הרצועה הנצורה.

בסודאן, המלחמה פותחת סדרת עקירה רחבת היקף בתוך מדינה רחבת ידיים המשתרעת למדינות שכנות בגלים עוקבים. המצב הסודאני חושף כיצד סכסוך יכול להפוך את הגיאוגרפיה לדרך ארוכה שבה העקור אינו יודע היכן מסתיים מסעו, בתוך מחסור במשאבים וקריסת שירותים בסיסיים.

אכזריות המצב הסודאני מתבטאת בתופעת 'פליטות לאחר פליטות', כאשר פליטים שאירחה סודאן בעבר נאלצים לברוח שוב. עקירה כפולה זו מציבה משפחות בשכבות חדשות של פגיעות, והופכת את החיפוש אחר ביטחון למאבק מתמשך עם רעב, מחלות ואובדן מסמכים רשמיים.

מבחינה משפטית, ההבדלים בין פליט, עקור ומבקש מקלט נותרו חיוניים לקביעת אחריות בינלאומית והגנה משפטית נאותה. אולם, שפה יבשה זו אינה נוגעת בהשפעת האבדות האישיות, מאובדן מקצועות ופיזור קרובים ועד אובדן זיכרון שזקוק כעת להוכחות כתובות בכל תחנה חדשה.

עם חלוף השנים, הפליטות הופכת ממצב חירום למערכת חיים שלמה הנכפית על ידי נסיבות פוליטיות וביטחוניות מורכבות. הסכנה הגדולה ביותר טמונה בהתרגלות הקהילה הבינלאומית לקיומם של אנשים אלה מחוץ למקומותיהם הטבעיים, ובהתייחסות אליהם כמקרים הומניטריים קבועים במקום כבעלי זכויות המצפים לפתרונות פוליטיים יסודיים.

שיבה מכובדת ובטוחה דורשת יותר מסתם הפסקת פעולות צבאיות או פתיחת מעברי גבול סגורים. האדם זקוק להחזרת חייו לביטחונות ביטחוניים אמיתיים, ולזמינות דיור, עבודה וחינוך, כדי להבטיח שהשיבה לא תהפוך לתחילתו של מסע סבל חדש בסביבה שאינה מוכנה ליציבות.

אין לצמצם את נושא הפליטות למספרים סטטיסטיים או לכרטיסי סיוע המחולקים במחנות, אלא יש להתייחס אליו כמבחן אמיתי לערכים אנושיים. הפליט נושא עמו מולדת נעדרת וזיכרון פצוע, ומחפש זכות לחיים מכובדים שתבטיח את כבודו בין אם במקום הגעתו ובין אם במולדתו המקורית.

מסוריה לעזה ולסודאן, אנו רואים בבירור כיצד משתנה משמעות ה'בית' וכיצד מסתבכים מושגי הגבולות והריבונות מול זעקות העקורים. המונחים הישנים אינם מספיקים עוד מכיוון שהחוויה האנושית הנוכחית הפכה רחבה ועמוקה יותר מכל הגדרה משפטית נוקשה שנקבעה בעשורים קודמים.

בסופו של דבר, מיליוני העקורים בכוח באזורנו זקוקים ליותר מסתם כינויים מדויקים; הם זקוקים לאופק פוליטי שיסיים את טרגדיותיהם. החזרת החיים אינה מתבצעת באמצעות אוהלים, אלא באמצעות העצמת האדם לממש את זכותו ליציבות וביטחון הרחק ממדיניות ההמתנה הארוכה.

האדם בעזה עשוי להישאר בתוך מולדתו, אך הוא חי עקירה מוחלטת שבה הוא מאבד את גבולות חייו היומיומיים לפני שהוא חוצה גבולות בינלאומיים.