בחברות מודרניות בולטת תופעה שנויה במחלוקת של שילוב מדע עם אמונות תפלות, כאשר נצפית היגררות של אישים בעלי רקע מדעי קפדני, כמו פרופסור לנוירוכירורגיה, אחר פרקטיקות פרימיטיביות או בקשת 'הכוונה' מגורמים שאין להם כל ידע מדעי. סתירה זו מעלה שאלה לגיטימית לגבי טבעה של התודעה האנושית וכיצד ההיגיון האמפירי והאשליות יכולים לדור בכפיפה אחת באותו מוח.
מנגד, אינטלקטואלים אחרים נסחפים לתגובת נגד קיצונית בניסיון לברוח מזיוף זה, ודוחים את פרקטיקות הדת באופן גורף וללא הבחנה או הבנה מעמיקה. בריחה זו מובילה אותם למבוכי הניהיליזם והאתאיזם, מה שמעיד כי איננו עומדים בפני חוסר מידע, אלא בפני אסון אינטלקטואלי מתמשך הפוגע בעומק הנפש האנושית ומייצר משבר תודעה חריף.
גאונות מדעית, ככל שתהיה, אינה מהווה הגנה אוטומטית מפני אמונה טפלה בשל מה שמכונה 'הפרדה מנטלית מבודדת'. מנגנון זה מאפשר למדען ליישם את הרמות הגבוהות ביותר של היגיון בתוך מעבדתו, בעוד הוא משאיר את מפתח מוחו מחוץ לדלת כדי לקיים טקסים פרימיטיביים בחייו הפרטיים, מונע מפחד להתמודד עם המציאות ולקחת אחריות תרבותית.
התנהגות זו נובעת במהותה מהרצון לברוח מחיפוש אמיתי ועלויותיו הגבוהות, ולהישען על בורות הפוטרת את הפרט מאיזון סדרי עדיפויות. התודעה ההגיונית נסוגה כאן לדפוס ילדותי המחפש 'אבהות אינטלקטואלית' שתסיר ממנו את כובד ההחלטה, ונופל קורבן בפני הרמאי הראשון המעניק לו אשליה של ודאות מוחלטת.
הקשר הגדול ביותר טמון בכניעת האינטלקטואל לאדם החסר את יסודות המדע הארצי והדתי כאחד, רמאי המטעה במודע תוך ניצול צורך הקורבן. סוג זה של 'עייפות ההחלטה האינטלקטואלית' הופך את ההכרעה הנחרצת שמציע הבור לחוף מבטחים מזויף שהאינטלקטואל התועה נאחז בו כדי לברוח מחופש הספק המבלבל.
בתוך הנזילות האינטלקטואלית העכשווית, האמת הפכה לדעת אחת מני רבות, מה שהפך את החיפוש אחר האמת למתיש נפשית. האינטלקטואל בוחר לעיתים לאמץ את האמירה 'אין אמת מוחלטת' כדי להימנע מטרחת החשיבה האישית ולקחת אחריות על בחירותיו, תוך התעלמות מכך שמערכת החשיבה שלו נבחנת בהגעה לאמת ולא בהתעלמות ממנה.
האמונה כי הליכה אחר רמאי אינה מזיקה במקרה של אי-קיום בורא היא הונאה עצמית, שכן הפרט הוא שישא בתוצאות הערכתו למבחן הקיומי. האינטלקטואל המאפשר לרמאי להשיג את מטרתו נכשל בשימוש בכבודו האנושי המחייב הפעלת השכל, ושוקע בספק שלילי המשרת רק את המשך מערכת הבורות.
בחזרה למהות, אנו מוצאים שהאסלאם לא ייסד מעמד של 'כמורה' או כהונה המתווכת בין העבד לבוראו, אלא פנה ישירות אל השכל. עם זאת, הצטברות היסטורית ופוליטית הובילה להופעת קבוצות שחטפו את הטקסט הדתי והפכו אותו למוסד של מקצוענות והשפעה, מה שתרם ללגיטימציה של אמונות תפלות ולהטמעת בורות בקרב ההמונים.
מוסדות כהונה בלתי לגיטימיים אלו הם שדחפו חלק, כתגובה מעוותת, לדחות את המערכת הדתית כולה ולהיזרק לזרועות האתאיזם. אלה חושבים שהם בורחים מכלא הבורות, בעוד שבמציאות הם בורחים מפגמים בדת ולא ממהותה, וזאת בשל עצלותם בחיפוש שיטתי ואובדן סדרי העדיפויות שלהם.
היציאה מתוהו זה דורשת פתרונות שורשיים המתחילים בניסוח מחדש של הבנת האדם את תפקידו בקיום, ומעבר למאזן הראיות בחשיבה. יש לשנות את מערכות החינוך המבוססות על שינון ולהחליפן בתוכניות לימוד המלמדות את התלמיד 'כיצד לחשוב' וכיצד לשקול רעיונות במאזן הראיות והעקביות הקוסמית, הרחק משינון גרידא.
אימון השכל בשאלה שיטתית בונה הוא שיכול להרוס את שוקי הרמאות והאתאיזם כאחד, שכן שניהם מהווים איום על כבוד האדם ועל כבוד האל לו. שחרור הדת מהכהונה דורש הפצת תודעה קוגניטיבית המפרידה בין דתיות טקסית מזויפת המקדשת אישים, לבין אמונה מודעת המעודדת התבוננות והתעמקות.
על האדם להבין כי תפקידו בקיום אינו מיוצג על ידי אף גורם, ועליו לחפש תמיד את האמת בעצמו ללא מתווכים. היזרקות מוחות גאונים לזרועות הבורות אינה חוסר בכלי הבנה, אלא תבוסה נפשית הנובעת מעצלות, פחד או חוסר יכולת להתמודד עם קולוניזציה של יצרים על השכל.
בסופו של דבר, האדם יחזיר לעצמו את שיווי המשקל הנפשי והשכלי רק כאשר יבין ששלוות האמונה הטפלה או הבריחה לאתאיזם ולאגנוסטיות היא רק הונאה עצמית. התעלמות מאמיתות היקום היא תכונה של חסרי אונים, בין אם בחרו בפיגור פרימיטיבי או בפיגור חלופי של הכחשת הכל, ושניהם צדדים של אותו מטבע המשקפים בריחה מהמשימה האנושית.
בסופו של דבר, השכל נשאר המאזן שבו כיבד האל את האדם, והשבתתו לטובת 'כהן' או 'ניהיליזם' היא התפטרות מהתפקידים האנושיים הנעלים ביותר. השבת התודעה דורשת אומץ בהתמודדות עם העצמי ויכולת להבחין בין מהות האמונה לבין הקליפות שהצטברו לאורך הדורות כתוצאה מאינטרסים ובורות.
גאונות מדעית אינה מבצר אוטומטי נגד אמונות תפלות, שכן למערכת המוח האנושית יש יכולת עצומה להפרדה מנטלית מבודדת.
שתף את דעתך
תלות באמונות טפלות: כשהאינטלקטואל נופל למלכודת הרמאות או התוהו האתאיסטי