הגישה הדיפלומטית הנוכחית בין וושינגטון לטהראן מצביעה על שלב חדש של הנדסה פוליטית מדויקת, שהתגלמה בבחירת ארמון ורסאי בצרפת כמקום לחתימת ההסכם וכניסתו לתוקף מיידי. שינוי מיקום זה חורג מעבר לממדים הפרוטוקולריים ומצביע על רצון אמריקאי ברור לערב את הכוחות האירופיים כערבים ישירים למסלול היסטורי זה.
התזכיר שנחתם מבוסס על מתודולוגיית הדרגתיות הידועה כמנגנון 'צעד אחר צעד', אסטרטגיה שמטרתה לבנות אמון אבוד ולפרק תיקים מורכבים באופן מצטבר. מסלול מקדים זה שואף להגיע להסכם סופי ומקיף שיסיים את מצב המשבר המתמשך, הרחק מהפתרונות הזמניים ששררו בתקופות קודמות.
ממשל הנשיא דונלד טראמפ מתנה כל התקדמות מוחשית בתיק הסרת הסנקציות הכלכליות במידת המשמעת של טהראן וביישום קפדני של התחייבויותיה בשטח. זה כולל פיקוח הדוק על תוכנית הגרעין האיראנית ובדיקה נרחבת של אופי ההשפעה האזורית שאיראן מפעילה בבירות השונות באזור.
הסכם ורסאי מהווה כלי בחינה אמיתי לכוונות אסטרטגיות, והזדמנות לשרטט מחדש את מאזני הכוחות במזרח התיכון באופן שישרת יציבות ארוכת טווח. עם זאת, העמדה הישראלית בולטת כמשתנה קריטי שעלול לערער הבנות אלו, לאור התנגשותה עם תפיסת הביטחון המבוססת על יוזמה צבאית.
קריאות מהשטח מצביעות על שלושה תרחישים, כשהראשון שבהם צפוי להמשיך את הפעולות הצבאיות המוגבלות בדרום לבנון. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שואף לבסס חגורת ביטחון, תוך ניצול פרשנויות שונות של סעיפי ההסכם הבינלאומי החדש כדי לעקוף מגבלות דיפלומטיות.
מנגד, נראה כי חיזבאללה מאמץ כללי התקשרות הגנתיים מחושבים שמטרתם לשמר את המטריה הבינלאומית של ההסכם ולמנוע את קריסתו. הארגון שואף באמצעות משמעת זו להציג את הצד הישראלי כצד תוקפן וחורג מהקונצנזוס הבינלאומי שהתגבש בארמון ורסאי.
ההתעקשות הישראלית על פעולה חד-צדדית עלולה להוביל את תל אביב להתנגשות דיפלומטית חריפה עם הממשל האמריקאי הרואה בהסכם הישג אסטרטגי שלא ניתן לוותר עליו. וושינגטון עלולה להיאלץ להשתמש בקלפי לחץ קשים, כמו צמצום אספקת תחמושת מדויקת, כדי לאלץ את ממשלת ישראל לציית למסלול החדש.
התרחיש השני מזהיר מפני קריסה מוחלטת של ההסכם והידרדרות למלחמה אזורית רחבה שאינה ניתנת לשליטה. זה יקרה אם ישראל תחצה קווים אדומים באמצעות פגיעה בעומק האסטרטגי האיראני או חיסול מנהיגים צבאיים בכירים, מה שיפוצץ את כל החזיתות.
במקרה של הסלמה זו, הדיפלומטיה האיראנית תמצא את עצמה נאלצת להכריז על בטלות תזכיר ורסאי ולחזור להפעלת חזיתות התמיכה בתימן ובעיראק. זה יוביל גם לאיום ישיר על נתיבי השיט הבינלאומיים, מה שיסיים את תקופת המעבר ויחזיר את האזור לריבוע הסכסוך האפס.
התרחיש השלישי דן באפשרות שישראל תיכנע ללחצים בינלאומיים אינטנסיביים ותסכים לעסקה נפרדת הנוגעת לחזית הלבנונית. מסלול זה קשור למידת התשישות הכלכלית ממנה סובל הכיבוש, וללחצי החזית הפנימית הדורשת את חזרת המתיישבים לאזורי הצפון בבטחה.
הסדר מוסכם זה עשוי להוביל להסדרים ביטחוניים קפדניים הכוללים נסיגה של כוחות חיזבאללה מעבר לנהר הליטני, בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה. שלב זה יחייב הפעלת מנגנוני פיקוח בינלאומיים מדויקים כדי להבטיח אי-הפרה של ההבנות על ידי כל צד בשטח.
ברמה האזורית, מדינות המפרץ הערבי עוקבות אחר התקרבות זו בזהירות פרגמטית, כשהן תומכות בהפחתת ההסלמה כדי להבטיח את הצלחת פרויקטי הפיתוח הגדולים שלהן. אך תמיכה זו מותנית בערבויות ביטחוניות ברורות המונעות מאיראן להשתמש בהכנסות הכספיות למימון פעילויות המערערות את יציבות השכנים.
ברמה הבינלאומית, סין בולטת כערבה כלכלית פוטנציאלית לטהראן, כשההסכם דוחף אותה לחזק את השקעותיה במגזר האנרגיה האיראני הרחק מצל הסנקציות. בעוד שרוסיה עשויה לראות ביציבות האזורית אתגר להשפעתה, במיוחד אם זה יוביל להתפנות מלאה של ארצות הברית לתיק האוקראיני.
לסיכום, הצלחת מסלול ורסאי נותרה תלויה ביכולתה של וושינגטון לאזן בין שאיפות טהראן לבין חששות בעלות בריתה המסורתיות. בניית סביבה ביטחונית בת קיימא דורשת שילוב אינטרסים של כל הצדדים האזוריים והבטחה שההבנה הטקטית לא תהפוך להפוגה זמנית בלבד שתקדים פיצוץ גדול יותר.
הצלחת תזכיר ורסאי בסיום המלחמות אינה תלויה רק במחויבות הדו-צדדית בין וושינגטון לטהראן, אלא קשורה ביכולתו של הממשל האמריקאי לרסן את הצדדים המתנגדים.
שתף את דעתך
הסכם ורסאי בין וושינגטון לטהראן: עיצוב מחדש של מאזן הכוחות ואתגרי היציבות האזורית