פרופסור אפרים ענבר, ראש מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, סבור כי הדיונים סביב עתיד רצועת עזה צריכים להתבסס על ריאליזם פוליטי המשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. בניתוח אסטרטגי, הוא טען כי חלוקת הרצועה אינה רק צורך צבאי זמני, אלא בחירה נדרשת לביסוס מצב של פיצול בתנועה הלאומית הפלסטינית.
ענבר הסביר כי השארת חלקים מעזה מחוץ לשליטה ישראלית מלאה פוטרת את תל אביב מאחריות משפטית והומניטרית לחייהם של כשני מיליון פלסטינים הסובלים מתנאים כלכליים קשים. הוא ציין כי נשיאת נטל ניהול הרצועה אזרחית תהווה נטל כבד על התקציב הישראלי ועל הקהילה הבינלאומית כאחד.
על פי החזון שהציג החוקר, תוכניתו השאפתנית של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ לשיקום עזה עדיין נתקלת במכשולים מהותיים המונעים את יציאתה לפועל. המאמצים הבינלאומיים לא הצליחו עד כה להקים כוח ייצוב המסוגל לספק ביטחון פנים, וחברי הממשלה הטכנוקרטית המוצעת מהססים לקבל על עצמם את תפקידיהם.
מקורות מחקריים אישרו כי תנועת חמאס עדיין שומרת על השליטה באזורים נרחבים המהווים למעלה מ-30% משטח הרצועה, למרות הלחצים הצבאיים המתמשכים. ענבר סבור כי התנועה הצליחה לעמוד בפני ניסיונות פירוק נשקה, תוך ניצול תמיכה אידיאולוגית רחבה ותמיכה צבאית חיצונית מתמשכת.
בהערכתו את היכולות הצבאיות, ציין החוקר כי חמאס הצליחה לבנות מחדש חלק מרשתות הברחת הנשק ולגייס לוחמים חדשים כדי לפצות על אבדותיה האנושיות. הוא טען כי רעיון "הניצחון המוחלט" המקודם על ידי חלק מהפוליטיקאים הישראלים אינו ריאלי בהתחשב בנתונים בשטח כיום.
הניתוח ציטט את הכישלון הישראלי בחיסול מוחלט של תשתית חמאס בגדה המערבית, למרות שהאזור נתון לשליטה צבאית ישירה מזה עשרות שנים. הוא הסביר כי סקרי דעת קהל עדיין מראים פופולריות לתנועה בקרב הפלסטינים, מה שהופך את עקירתה לקשה ביותר.
ענבר הזהיר כי כיבוש מלא של הרצועה יהפוך את צה"ל לכוח כיבוש קבוע שיתמודד עם מלחמת גרילה מתמשכת בסביבה עוינת. הוא טען כי ניסיונות "לזכות בלבבות ובמוחות" או פרויקטים של דה-רדיקליזציה בעזה הם אפשרויות לא ריאליות ודורשים דורות כדי להשיג תוצאות מוגבלות.
החוקר התייחס לעלות האנושית והכספית של המשך המלחמה הכוללת, וציין כי החברה הישראלית מצפה לתקופה של שקט לאחר המערכה הצבאית הארוכה ביותר בתולדות המדינה. הוא הדגיש כי הפריסה המוגבלת הנוכחית דורשת פחות כוחות בהשוואה לגיוס הנרחב הנדרש לכיבוש מלא של הרצועה.
ענבר טען כי מדיניות "הפרד ומשול" נותרה הכלי היעיל ביותר להחלשת היריב הפלסטיני העיקרי, שכן ההפרדה בין עזה לגדה מערערת את הדרישות הבינלאומיות להקמת מדינה פלסטינית. אפשרות זו, לדבריו, זוכה לתמיכה רחבה בתוך החברה הישראלית, המתנגדת יותר ויותר לפתרון שתי המדינות.
החוקר הגן על אסטרטגיית ההפרדה המיושמת מאז 2007, והדגיש כי אירועי השבעה באוקטובר לא היו כישלון של המדיניות עצמה אלא כשל מודיעיני. הוא סבר כי הטעות הייתה בהנחה שחמאס הורתעה, מה שאפשר לה לחזק את יכולותיה הצבאיות תחת מעטה של שקט.
הניתוח הציע לחזור לקונספט של "כיסוח הדשא", כלומר ביצוע מבצעים צבאיים כירורגיים ותקופתיים שמטרתם לצמצם את יכולות האויב ללא צורך בהישארות קבועה. גישה זו מאפשרת בנייה מחדש זמנית של הרתעה והארכת התקופות שבין סבבי לחימה אלימים.
ענבר סיכם כי קיומו של כיס מבוקר חמאס בעזה הוא "תוצאה מקובלת" אסטרטגית, בתנאי שישראל תמשיך למקד את יכולות התנועה באופן שיטתי. מצב זה חוסך מישראל ביקורת בינלאומית הקשורה לסיפוח שטחים או ניהול ענייני אזרחים.
הוא הדגיש את הצורך שישראל תבהיר לעולם שהיא אינה שואפת לספח את האזורים הנשלטים צבאית ברצועה, תוך מתן אפשרות לזרימת סיוע הומניטרי. עמדה זו נועדה להקל על הלחצים הדיפלומטיים תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים בשטח.
לסיכום, החוקר סבור כי הפניית המאמצים הישראליים לחזיתות מסוכנות יותר, כמו החזית האיראנית, היא עדיפות עליונה. בהתאם לכך, קבלת רצועת עזה מחולקת ומוחלשת מהווה את הפתרון האופטימלי בהתחשב במורכבות האזורית והבינלאומית הנוכחית.
חלוקת רצועת עזה היא צורך נדרש מכיוון שהיא מבססת את פיצול התנועה הלאומית הפלסטינית, ופוטרת את ישראל מאחריות לחיי תושבי עזה.
שתף את דעתך
חוקר ישראלי קורא להנצחת חלוקת עזה: פוטר אותנו מאחריות אזרחית ומחליש את הפרויקט הלאומי הפלסטיני