הליכת נשים במגרש אל-חוסיין מפחידה יותר מבעיות העיר!

מה קרה כדי שמראה נשים העוסקות בספורט ההליכה במגרש אל-חוסיין בעיר חברון יהפוך לחומר להתקפות, גינויים ותגובות סרקסטיות? והאם הגענו למצב שבו אנו דנים בזכות האישה ללכת כאילו זו סוגיה שנויה במחלוקת המאיימת על ערכי החברה?ספורט ההליכה הוא אחד מענפי הספורט הפשוטים והמועילים ביותר לבריאות הגופנית והנפשית, והוא מתאים לנשים בכל הגילאים. ומה שאנו מדברים עליו כאן אינם מופעי ספורט, שיעורי התעמלות, או פעילויות רועשות המצריכות את כל הדאגה וההתנגדות הזו. אנו מדברים בפשטות על הליכה; אותו ספורט שקט שרופאים ממליצים למטופליהם, שכולם עוסקים בו לשמירה על בריאותם, ושנשים עוסקות בו מדי יום ברחובות, בפארקים ועל גגות בתיהן. סתם צעדים קבועים לשיפור הבריאות הגופנית והנפשית. אז איך צעדי נשים ההולכות במגרש ספורט הפכו לסוגיה המצריכה את כל ההתקפה הזו? היקף ההתנגדות מרמז כאילו מדובר בהתנהגות יוצאת דופן, בעוד שהאמת היא שאנו עומדים בפני הסוג הפשוט ביותר של פעילות גופנית, והטבעי והמקובל ביותר.העיר חברון היא עיר שמרנית, ונשות חברון מכירות היטב את אופי חברתן ואת גבולותיה, והן המקפידות ביותר על כיבוד המנהגים והמסורות בדיבור, במעשה ובמראה הכללי. לכן, הצגת הדברים כאילו מדובר בחריגה מערכים או במרד נגד זהות העיר אינה משקפת את המציאות, אלא הגזמה בלתי מוצדקת במתן פסקי דין.המאמנת סוהא אבו מנשאר לא החלה את פעילותה היום; כבר שנים שהיא מארגנת מסלולי הליכה מיוחדים לנשים ברחובות העיר ובפארקיה, וזה לא היה מקור לכל המחלוקת הזו. אז מה ההבדל עכשיו? יתרה מכך, מגרש אל-חוסיין נראה בטוח ופרטי יותר, ומספק סביבה מתאימה לנשים, ולילדים המלווים לעיתים את אמהותיהם.ואולי אחת מהאירוניות שרבים מתעלמים מהן היא שהליכה בתוך המגרש בשעות הבוקר מספקת לנשים מידה רבה יותר של ביטחון, במיוחד לאור תופעת הכלבים המשוטטים שהתפשטה ברחובות העיר בתקופה האחרונה, וגרמה למצב של דאגה ובהלה בקרב אזרחים רבים. המגרש מספק מרחב בטוח הרחק מהחששות המציאותיים הללו.הקצאת יומיים בשבוע לנשים בתוך המגרש אינה פגיעה בזכות הגברים, וכמו כן מועדוני ספורט לנשים אינם תקיפה של אף אחד. זוהי מפלט המאפשר לאישה לדאוג לבריאותה ולממש זכות טבעית ומובנת מאליה ללא פחד או מבוכה.תודה למועצה העירונית בחברון על היענותה לבקשת המאמנת סוהא אבו מנשאר והנשים המשתתפות, שכן חברות המעודדות ספורט ובריאות הציבור הן חברות מודעות ותוססות יותר.ואשר למהומה סביב הסוגיה, היא דוחפת אותנו לשאול שאלה כואבת.. מתי נפסיק להפוך עניינים טבעיים לקרבות מדומים? ומתי יבינו כמה מוחות שהגנה על החברה אינה באמצעות כיתור נשים וביקורת על צעדיהן, אלא באמצעות בניית תודעה המסוגלת להבחין בין מה שראוי לוויכוח לבין מה שראוי לעידוד?ועכשיו.. מה שמדאיג באמת, הוא מצב המוחות שעדיין רואים בזכויות הפשוטות ביותר של האישה סכנה העולה על בעיותיה האמיתיות של העיר.