עתיד האסלאם הפוליטי במאזן התמורות: האם מלחמת איראן סגרה את דף האידיאולוגיה?

ניסיונו של האסלאם הפוליטי במזרח התיכון עומד בפני מבחן קיומי חסר תקדים, כאשר גברו השאלות לגבי סיום השלב ההיסטורי הזה שהחל עם המהפכה האיראנית בשנת 1979. לאחר עשורים של ניסיון לייצא את המודל המהפכני המבוסס על שלטון חכם ההלכה, טהראן מוצאת את עצמה כיום מול מציאות מרה שנכפתה על ידי המלחמה האחרונה עם ארצות הברית וישראל, שהובילה לאבדות כבדות בנפש וברכוש.

אייתוללה חומייני, עם הקמת המדינה, שרטט את קווי המתאר של שלטון אסלאמי שיחלק צדק ויתמוך במדוכאים, וראה באיראן מודל לשחרור המוסלמים בכל מקום. אולם, שאיפה זו התנגשה במציאות של בידוד בינלאומי עמוק ומחאות פנימיות חוזרות ונשנות, כאשר הדור הצעיר האיראני הביע את מורת רוחו מההגבלות המוסריות הנוקשות והכישלון הכלכלי הנובע מהסנקציות והמלחמות המתמשכות.

מקורות דיווחו כי המלחמה שפרצה בפברואר 2026 חשפה את גבולות הכוח הצבאי והאידיאולוגי של איראן. למרות עמידות המשטר בשלטון, הוא איבד מנהיגים היסטוריים בעלי משקל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נאלץ בסופו של דבר להסכים למסגרת הסכם שלום שמחזירה את ההבנות של 2015, לאחר שהמלחמה רוקנה את מלאי הטילים המדויקים האמריקאים מבלי להשיג ריסוק מוחלט של היריב.

בזירה הערבית, השנים האחרונות ראו ירידה ניכרת בהשפעת המפלגות השואבות השראה מהדת, כאשר תנועות האביב הערבי כשלו בשמירה על הישגיהן הפוליטיים. במצרים, הצבא הפיל את שלטון האחים המוסלמים בשנת 2013 לאחר מחאות עממיות, בעוד תוניסיה עברה לכיוון שלטון מוחלט של הנשיא קייס סעיד, מה שהחליש את נוכחות האסלאמיסטים בזירה הפוליטית.

סקרים עדכניים, כמו 'הברומטר הערבי', מצביעים על כך שרוב האזרחים במדינות כמו מצרים, ירדן ומרוקו מעדיפים כעת להפריד את הדת מהעניינים הציבוריים. התמיכה בנוכחות אנשי דת במרכזי קבלת ההחלטות אינה עולה על ספים נמוכים ברוב הבירות, למעט עיראק שבה עדיין קיימת השפעה חזקה של הממסד הדתי בהכוונת המדיניות הציבורית.

מנגד, ערב הסעודית בולטת כמודל לשינוי רדיקלי הרחק מהווהאביה המסורתית, כאשר יורש העצר הנסיך מוחמד בן סלמאן הוביל קמפיין לצמצום סמכותם של אנשי הדת. הממלכה החליפה את השיח הדתי הקיצוני בלאומיות סעודית המתמקדת בבידור, תיירות ומשיכת השקעות גלובליות, במסגרת חזון כלכלי שמטרתו לגוון את מקורות ההכנסה הרחק מהנפט.

בסוריה, אחמד אל-שראע הציג מודל בולט של מעבר מחשיבה ג'יהאדיסטית קיצונית לפרגמטיזם של שלטון, כאשר הוא שואף להציג את עצמו כמנהיג פוליטי מסורתי. לאחר ניצחון כוחותיו בשנת 2024, אל-שראע הופיע בלבוש אזרחי בפגישות בינלאומיות, כולל פגישתו עם טראמפ, תוך הדגשת עדיפות היציבות הלאומית על פני אכיפת חוקים דתיים קיצוניים.

חוקרים סבורים כי האסלאם הפוליטי עובר שלב הדומה לשקיעתן של אידיאולוגיות גדולות כמו הקומוניזם והבעת'יזם, כאשר תנועות אלו איבדו את זוהרן כפתרונות קסם לבעיות חברתיות. מעשיהם של ארגונים קיצוניים כמו 'דאעש' ו'אל-קאעדה' תרמו לעיוות תדמית הפעולה הפוליטית האסלאמית בקרב מגזרים רחבים של מוסלמים, מה שדחף לחיפוש אחר חלופות לאומיות.

למרות ירידה זו, חלק ממנהיגי התנועות האסלאמיות, כמו עמרו דראג', עדיין מאמינים כי המחזור הפוליטי עשוי להחזיר אותם לחזית שוב עקב המשך הדיכוי הרודני. הם טוענים כי היעדר צדק חברתי במשטרים הנוכחיים משאיר את הדלת פתוחה בפני חזרת סיסמאות דתיות ככלי לגיוס עממי נגד שחיתות ותלות בכוחות חיצוניים.

מקורות אנליטיים מאשרים כי המלחמה האיראנית האחרונה, למרות הרס התשתית הצבאית, העניקה למתונים בטהראן תירוץ לחזק את אחיזתם תחת השם 'ההתנגדות'. מומחים סבורים כי מתנת טראמפ לאיראנים הייתה בהפיכת הסכסוך מעימות על חירויות פנימיות לקרב על ריבונות לאומית נגד הגמוניה זרה, מה שעשוי להאריך את חיי המשטר הדתי.

הניסיון האיראני הוכיח כי הישארות בשלטון אינה בהכרח אומרת הצלחת הפרויקט האידיאולוגי, כאשר המדינה הפכה ממגדלור של מהפכה לישות הנשענת על אלימות כדי לשמור על קיומה. ובהיעדר תמיכה עממית אמיתית, משטרים אלה נאלצים להשתמש בסמלים לאומיים ובחוק הבינלאומי במקום בטיעונים דתיים כדי לפנות לעולם ולגייס את הפנים.

בבנגלדש ובמדינות אחרות, תנועות המחאה האחרונות הראו כי הדרישות העממיות מתרכזות כעת סביב זכויות נשים וצדק פוליטי הרחק מהמסגרות הדתיות המסורתיות. הפרדה גוברת זו בין הפרקטיקה הדתית האישית לפעולה הפוליטית הציבורית מצביעה על בגרות בתודעה העממית העולה על הסיסמאות ששלטו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

התמונה הנוכחית במזרח התיכון משקפת מפה מורכבת של סתירות, כאשר שרידי חלומות מהפכניים מתמודדים עם מציאות המדינות הלאומיות העולות. ובעוד ארגונים חוצי גבולות נחלשים, זהויות לאומיות בולטות כחלופה יציבה ומקובלת יותר על ידי הכוחות הבינלאומיים, מה שמצמצם את מרחב התמרון בפני תנועות האסלאם הפוליטי המסורתיות.

לסיכום, נראה כי 'האסלאם הוא הפתרון' אינו עוד הסיסמה המסוגלת להכריע בחירות או להבטיח יציבות שלטונית לנוכח האתגרים הגיאופוליטיים הנוכחיים. עם זאת, הישארות שורשי המשברים הכלכליים והפוליטיים באזור פירושה שהדת תישאר נוכחת במרחב הציבורי, אך אולי בצורות חדשות שיתרחקו ממודל המדינה הדתית הטוטליטרית שאיראן שאפה לכפות.

הרפובליקה האסלאמית לא הפכה למשהו גדול עבור עמה, והייתה ניסיון אומלל מכיוון שהיא נמשכה רק באלימות ושנאה.