הכלכלה המצרית במכירה פומבית: קריאה בשינויים בבעלות הלאומית ובמדיניות החוב

המדינה המצרית עדה לשינוי מבני בניהולה הכלכלי מאז 2013, כאשר המדיניות הציבורית עברה מניסיונות רפורמה מסורתיים למתודולוגיה המבוססת על הצגת נכסים לאומיים במכירה פומבית פתוחה. שינוי זה מעלה שאלות מהותיות לגבי ההבדל בין מכירה תחת לחץ של צורך דחוף, לבין פירוק מוסדר של הון לאומי שנצבר במשך עשרות שנים ארוכות.

הנתונים הרשמיים מראים את היקף הקריסה בהגדרה הקלאסית של המדיניות הפיסקלית, כאשר החוב החיצוני קפץ מ-43 מיליארד דולר בשנת 2013 לשיא של למעלה מ-168 מיליארד דולר עד שנת 2024. עלייה זו אינה רק גידול בחוב, אלא היא השתקפות של מנגנון חוב שמטרתו לממן הישרדות פוליטית ולשלם ריביות על הלוואות ישנות באמצעות הלוואות חדשות.

שירות החוב צורך כיום למעלה מ-40% מסך הכנסות המדינה, מה שאומר שכמעט מחצית מהמשאבים שנאספו הולכים לנושים במקום להיות מופנים למגזרים חיוניים כמו חינוך ובריאות. מעגל קסמים זה הפך את הכלכלה המצרית לבת ערובה לתנודות בשווקים הבינלאומיים ולתכתיבי המוסדות המממנים, מה שהחליש את היכולת לתמרן כלכלית.

הבירה המנהלית החדשה בולטת כסמל לגישה ראוותנית זו, כאשר מיליארדי דולרים הוצאו על עיר במדבר בזמן שקהיר רבתי סובלת ממשברים חמורים בתשתיות. הפרויקט, שעלותו כ-60 מיליארד דולר, הסתמך במידה רבה על מימון חיצוני מותנה, מה שהפחית את התשואות האמיתיות על שוק העבודה המקומי.

הממשלה עברה ממכירת נכסים לא יצרניים להפקרת נכסים אסטרטגיים הכוללים נמלים, חופים, אדמות חקלאיות ותחנות דלק. עסקאות אלו, שבוצעו לרוב עם קרנות ריבוניות מהמפרץ, התרחשו בהיעדר מוחלט של פיקוח פרלמנטרי ממשי או שקיפות נדרשת בהערכת נכסים ריבוניים.

עסקת 'ראס אל-חיכמה' עם איחוד האמירויות היא הדוגמה הבולטת ביותר להפיכת גאוגרפיה לנזילות מהירה, כאשר שוויה הגיע ל-35 מיליארד דולר. המעניין הוא שחלק גדול מסכום זה לא היה תזרים מזומנים חדש, אלא בוצע באמצעות המרת פיקדונות אמירתיים קודמים בבנק המרכזי למניות בעלות בפרויקט.

נתוני רשות הקהילות העירוניות מצביעים על ריכוז מדאיג בבעלות על קרקעות, כאשר חברת 'אעמאר מצרים' האמירתית לבדה שולטת בשטחים נרחבים בחוף הצפוני ובקהיר החדשה. התפשטות עירונית זרה זו מעלה שאלות לגבי מי מחזיק בהחלטה האמיתית בעיצוב המפה העירונית של עתיד המדינה.

במגזר האנרגיה, אותה תמונה חזרה על עצמה בתחנות כוח רוח בג'בל א-זית, כאשר זכויות ניצול משאבי טבע מצריים עברו לגורמים חיצוניים. התוצאה היא פרדוקס כלכלי שבו המדינה בונה את התחנות במימון הלוואות, ולאחר מכן רוכשת את ייצור החשמל מהמפעיל הזר במחירים מסחריים.

במישור החברתי, החלטות הפיחות החוזרות ונשנות הובילו למחיקת מעמד הביניים ולדחיקת מיליוני מצרים אל עבר רצועת העוני. הלירה המצרית איבדה למעלה מ-80% מערכה מול הדולר בתוך עשור אחד, מה שהוביל למחיקת החסכונות הלאומיים ולעליית שיעורי האינפלציה לרמות חסרות תקדים.

פרויקט תעלת סואץ החדשה, שקודם כקטר לפיתוח, לא הגשים את ההבטחות הפיננסיות שהושמעו עם השקתו בשנת 2015. למרות עלייה בהכנסות על הנייר, הפער בין ההבטחות למציאות, בתוספת משברי השיט הבינלאומיים, חשף את שבריריות ההימור על נתיבי מים כחלופה לכלכלה יצרנית.

הפרוטקציוניזם התרחב בתקופה הנוכחית וקיבל אופי מוסדי באמצעות החלפת חברות הקשורות למוסד הצבאי במגזר הפרטי האזרחי. שינוי זה הוביל להפרת כללי התחרות, כאשר גופים צבאיים נהנים מפטורים ממס ומפיקוח המקשים על המשקיע העצמאי להמשיך בשוק.

הצהרות רשמיות מראות פער עמוק בין שיח השלטון לסבל הרחוב, כאשר האזרחים נדרשים לסבלנות והקרבה בעוד ההוצאות על ארמונות נשיאותיים ופרויקטים לא יצרניים נמשכות. תיאור התלונות העממיות כ'הבל' משקף את חוסר הסבלנות של המשטר לכל קול המבקר את המדיניות שהובילה למצוקה כלכלית זו.

התלות הכלכלית במדינות התורמות החלה להשתקף בבירור בעמדות הפוליטיות והאזוריות של המדינה המצרית. ההחלפה בין נזילות פיננסית לעמדות אסטרטגיות הפכה למאפיין בולט, מה שהחליש את התפקיד המוביל של מצרים בסוגיות גורליות כמו הסוגיה הפלסטינית לטובת בעלות הברית המממנות.

לסיכום, המשבר במצרים אינו נראה ככישלון ניהולי בלבד שניתן לתקן, אלא הוא תוצאה של מסלול מכוון להפיכת המדינה לסחורה. שחיקת תחושת הבעלות הלאומית אצל האזרח היא הפשיטת רגל האמיתית המאיימת על יציבות החברה, כאשר הפרט מרגיש שאדמתו ומשאביו נמכרים מבלי שתהיה לו מילה בקביעת גורלו.

המדינה שלווה כדי לשרת את החוב, ומוכרת את גאוגרפיה כדי לשלם את ריביות הלוואותיה, מתמודדת עם שחיקה במושג הבעלות הלאומית עצמה.