השאלה היום אינה: מה רוצה תנועת חמאס? אלא מה העם הפלסטיני צריך? בין שתי השאלות הללו טמון המרחק המפריד בין חישובים פלגניים לדרישות הסוגיה הלאומית, ובין הימורי הארגון לדרישות העם העומד בפני אחד השלבים המסוכנים ביותר בתולדותיו העכשוויות.
לאחר חודשים ארוכים של מלחמה, הרס, טבח, מצור ורעב, ולאחר שעזה הפכה לזירת מוות, חורבן וסבל אנושי חסר תקדים, אין עוד זמן לתמרונים פוליטיים נוספים או להימורים אזוריים שהוכיחו את השפעתם המוגבלת וחוסר יכולתם להגן על העם הפלסטיני או לעצור את דימומו המתמשך.
עזה שילמה מחיר העולה על יכולתו של כל חברה לשאת.
עשרות אלפי קורבנות ופצועים, ערים ושכונות שלמות שהושמדו עד היסוד, ותשתית חברתית וכלכלית שנהרסה באופן שיטתי, בעוד הסכנות המאיימות על עצם הקיום הפלסטיני נמשכות באמצעות פרויקטים של עקירה ועיצוב מחדש של המציאות הדמוגרפית והפוליטית של הרצועה באופן המשרת את מטרות הימין הישראלי הקיצוני.
בהקשר זה, המשא ומתן המתנהל נראה יותר מסתם דיון על הסדרים זמניים, חילופי שבויים או ניהול שלב מעבר; הוא נוגע לגורלה של עזה ולעתיד הסוגיה הפלסטינית כולה.
לכן, כל עיכוב בלתי מוצדק או כל ניסיון לשפר עמדות פוליטיות על חשבון הצרכים הלאומיים עלול לגבות מחיר יקר מהעם הפלסטיני ומהסוגיה שלו.
מה שמדאיג אינו רק המשך המלחמה, אלא המשך אמונתם של כמה צדדים כי שינוי אזורי כלשהו יהפוך את המאזנים על פיהם, או כי הימורים חיצוניים יכולים לפצות על הפסדים פנימיים.
הניסיון הוכיח כי הכוחות האזוריים, יהיו אשר יהיו סיסמאות התמיכה והסיוע שהם מניפים, פועלים על פי האינטרסים הלאומיים והחישובים הפרטיים שלהם, ולא על פי סדרי העדיפויות של העם הפלסטיני בלבד.
הפלסטינים הם אלה שתמיד משלמים את המחיר כאשר החישובים שגויים או האשליות מתנפחות.
מכאן עולה השאלה הלגיטימית: מה הרוויחו הפלסטינים מהמשך הימורים אלה? והאם מה שנקרא "ציר התמיכה" הצליח למנוע את הרס עזה, להגן על תושביה או לעצור את הטבח נגדם? והאם הסיסמאות הגדולות הצליחו לספק לפלסטינים ביטחון, מזון, הגנה או אופק פוליטי?
התשובה הכואבת טמונה במציאות של עזה עצמה.
האירועים הוכיחו כי החזקת נשק אינה מספיקה לבדה כדי להגן על עמים אם אינה חלק מאסטרטגיה לאומית כוללת המשלבת פוליטיקה, התנגדות, דיפלומטיה ויכולת לנהל את הסכסוך בחוכמה ובאחריות.
כמו כן, הוכיחו כי התייחדות בהחלטה הלאומית, יהיו אשר יהיו מניעיה או הצדקותיה, מובילה בסופו של דבר להחלשת החזית הפנימית ולפירוק מרכיבי הכוח הפלסטיני.
לכן, מה שנדרש היום אינו חיפוש אחר מוצאים שישמרו על כבודו של צד זה או אחר, אלא חיפוש אחר מוצא שיציל את עזה, יגן על העם הפלסטיני וישמור על מה שנותר מהפרויקט הלאומי הפלסטיני. הסוגיה גדולה מכל פלג, ועזה גדולה מכל רשות, ממשל או השפעה פוליטית.
הרגע הנוכחי מחייב את כולם, ובראשם תנועת חמאס, לבצע בחינה אמיצה ואחראית של כל הניסיון, הרחק מהתנשאות או בריחה קדימה. בחינה אינה תבוסה, אלא תנאי הכרחי להתאוששות לאומית.
התעקשות על אותה מדיניות למרות התוצאות הקטסטרופליות היא התמדה בטעות ובזבוז הזדמנויות הצלה אפשריות.
העם הפלסטיני אינו זקוק היום לניצחון ארגוני או פלגני, אלא לניצחון לאומי שיחזיר את הכבוד לאחדות הסוגיה, לאחדות הייצוג ולאחדות ההחלטה הפוליטית. וקודם כל, הוא זקוק למנהיגות שתשים את האינטרסים שלו מעל לאינטרסים שלה, את עתידו מעל לחישובים שלה, ואת זכותו להישאר על אדמתו מעל לכל שיקול אחר.
עזה הגיעה לרגע האמת. רגע המחייב את כולם לבחור בין המשך במערבולת ההימורים שמיצו את מטרותיהם, לבין התיישרות עם היגיון השכל והאחריות הלאומית.
ההיסטוריה אינה שופטת כוחות פוליטיים על כוונותיהם או על סיסמאותיהם, אלא על התוצאות הנובעות מהחלטותיהם.
השאלה נשארת תלויה ועומדת בפני תנועת חמאס ובפני כל הכוחות הפלסטיניים: האם האינטרס של העם הפלסטיני והצלת עזה יהיו המצפן, הסמכות והמטרה, או שמא החישובים הפלגניים וההימורים החיצוניים יישארו השולטים בהחלטה?
התשובה לשאלה זו לא תקבע רק את עתידה של עזה, אלא עשויה לקבוע את עתיד הסוגיה הפלסטינית כולה.
שתף את דעתך
עזה בין הימורי העבר לדרישות העתיד