חודש יוני נותר תחנה מרכזית בזיכרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שכן הוא נקשר לשינויים גיאופוליטיים גדולים שעיצבו את פני האזור במשך עשורים. מאז כישלון 1967, הכיבוש לא הפסיק בניסיונותיו להרחיב את הפרויקט ההתיישבותי והצבאי שלו על חשבון הריבונות הערבית.
בחזרה למלחמת ששת הימים, אנו מוצאים שהכיבוש הצליח להנחית מכה קשה על צבאות שלוש מדינות ערביות, וכבש את רצועת עזה, סיני, רמת הגולן והגדה המערבית. רגע היסטורי זה היווה את שיא ההתפשטות הציונית, אך באותו זמן הוא הוליד תנועות התנגדות פלסטיניות חדשות שהחלו לבחון מחדש את כלי העימות.
מלחמת 1967 לא הייתה הסוף, אלא אחריה באו תחנות עקובות מדם נוספות כמו מלחמת אוקטובר 1973 ופלישת לבנון ב-1978. אולם, יוני 1982 היווה נקודת מפנה נוספת עם הגעת טנקי הכיבוש לבירה ביירות, מה שהוביל מאוחר יותר להולדת התנגדות לבנונית שהתישה את האויב במשך שנים רבות.
ההתנגדות בלבנון נמשכה 18 שנים של לחימה מרה, עד שאילצה את צבא הכיבוש לסגת מרוב השטחים הכבושים בשנת 2000. עם זאת, השלכות הפלישה ההיא ממשיכות להטיל צל על המציאות הלבנונית והאזורית עד היום.
בשנים האחרונות, ובמיוחד ביוני 2025, האזור היה עד להסלמה חסרת תקדים עם מתקפה אמריקאית-ישראלית משותפת על איראן. מלחמה זו, שנמשכה 12 ימים, כיוונה לתשתית הגרעינית, אך נכשלה בהשגת מטרתה האסטרטגית להפיל את המשטר הקיים.
התוקפנות התחדשה בפברואר 2026 עם תקיפה ישירה של ההנהגה העליונה באיראן, בניסיון לערער את יציבות המדינה מבפנים. למרות עוצמת המכות, הנתונים בשטח מצביעים על כישלון הפרויקט בהשגת קריסה פוליטית, מה שדחף את הסכסוך לחזיתות אחרות.
בחזית הלבנונית, פרצו עימותים נרחבים במרץ 2026, כאשר הכיבוש שואף כעת לכבוש חלקים חדשים מהדרום. דיווחים מהשטח מדברים על שאיפות ישראליות להגיע לנהר הליטני או אפילו לנהרות הזאהרני והאולי כדי לכפות מציאות ביטחונית חדשה.
במקביל לכך, הכיבוש הרחיב את נוכחותו הצבאית בתוך השטח הסורי במהלך השנה האחרונה, והקים מה שמכונה חגורת ביטחון. מהלכים אלה נועדו לקשר את האזורים שבשליטתו בלבנון לאלה שבסוריה כדי להבטיח עליונות צבאית מתמדת.
הפרויקט הישראלי הנוכחי נראה כאילו הוא מעלה את חלום 'ישראל הגדולה' על ידי ביטול מוחלט של הסכמי אוסלו. הדבר בא לידי ביטוי בשאיפה לשליטה מלאה על רצועת עזה וסיפוח הגדה המערבית, תוך הפניית איומים ישירים למדינות אזוריות כמו מצרים וטורקיה.
התפשטות חדשה זו זוכה לתמיכה אמריקאית בלתי מוגבלת, מה שמציב את האזור בפני סכנות קיומיות החורגות מגבולות הסכסוך המסורתיים. ניסיונות כפיית ההגמוניה הישראלית דורשים קריאה מדויקת של המשתנים הבינלאומיים והמקומיים המאפשרים התפשטות צבאית זו.
מול מציאות זו, כוחות ההתנגדות מוצאים עצמם מחויבים לבצע בחינה מקיפה של פרויקטים ודרכי פעולתם בשטח ובפוליטיקה. המכות הקשות שספגו דורשות לידה מחדש המבוססת על חדשנות בעימות וניצול כישלונות העבר.
העמידה ביותר מחזית אחת מוכיחה שתפקידם של כוחות ההתנגדות לא תם למרות היקף התקיפות, אך המשך שימוש באותם כלים ישנים עשוי שלא להספיק. הקרב הנוכחי מאופיין במקיפות ובהמשכיות, מה שמחייב גיבוש חזון אסטרטגי ארוך טווח המתאים להיקף האיומים.
האתגר הגדול ביותר טמון באופן שבו ניתן להפוך כישלונות טקטיים להזדמנויות לבניית כוח הרתעה המסוגל לרסן את השאיפות ההתפשטותיות. הדבר דורש תיאום ברמה גבוהה בין החזיתות השונות כדי להבטיח שאף צד לא יישאר לבד תחת הברית האמריקאית-ישראלית.
לסיכום, ההיסטוריה מעצבת את עצמה מחדש ביוני בכל שנה, אך עם פנים וכלים שונים. בעוד שהכיבוש שואף לבסס את יסודות הפרויקט ההתפשטותי שלו, ההתנגדות נשארת המשתנה היחיד המסוגל לשבש חישובים אלה ולשרטט מחדש את מפת האזור.
הפרויקט הישראלי חווה התרחבות גדולה בתמיכה אמריקאית, מה שמחייב את כוחות ההתנגדות להערכה מחדש מקיפה ולידה מחדש המנצלת את ניסיונות העבר.
שתף את דעתך
מכישלון 67 לשאיפות 2026: תמורות בפרויקט הציוני ואופקי ההתנגדות