עתיד חדש, דרך חדש

יש רגעים בחיי עמים שבהם השפה הפוליטית הישנה כבר אינה עובדת, המנהיגות הישנה כבר אינה מעוררת השראה, והתירוצים הישנים כבר אינם משכנעים איש. הפלסטינים חיים עכשיו רגע כזה. גם הישראלים. האזור כולו ניצב בפני הזדמנות נדירה להפוך טרגדיה לאופק פוליטי חדש.

המלחמה בעזה חייבת להסתיים באמת - לא רק בשתיקת הרובים, אלא בלידתה של מציאות פוליטית חדשה. בלעדיה, המלחמה בעזה תהפוך לעוד פרק באותו סיפור כושל: הרס, אבל, הבטחות לשיקום, עוד כיבוש, עוד קיצוניות, עוד ייאוש - ואז הפיצוץ הבא. זה אינו עתיד. זו מלכודת.

שתי זירות פוליטיות דורשות כעת פעולה מיידית.

הזירה הראשונה היא הזירה הפלסטינית עצמה. העם הפלסטיני חייב לקיים בחירות לאומיות חדשות - לנשיאות ולמועצה המחוקקת - כפי שהבטיח לפני שנה מחמוד עבאס במכתבו לנשיא עמנואל מקרון וליורש העצר מוחמד בן סלמאן, שהןיתקיימו בתוך שנה מסיום המלחמה בעזה. בחירות אלו צריכות להיערך לפני הבחירות הבאות בישראל. הפלסטינים אינם יכולים להגיע לנקודת המפנה הפוליטית הבאה בישראל עם אותה הנהגה שעבר זמנה ואותם מוסדות משותקים, בשעה שעדיין מהדהדת אותה טענה מצד ישראל והעולם ש״אין פרטנר פלסטיני״.

הבחירות האלה חייבות לכלול את הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אלה אינן שלוש מציאויות פוליטיות נפרדות, אלא יחידה טריטוריאלית אחת ושלמה - שטחה של מדינת פלסטין העתידית. כל תהליך פוליטי שיתייחס אלעזה כאל ישות נפרדת מן הגדה המערבית וממזרח ירושלים לא יוכל להוביללמדינה פלסטינית. הוא ייצור עוד הסדר זמני, שיקרוס תחת כובד המשקל של היעדר הכנות שבו.

לפני קיום הבחירות יש לחוקק חוק בחירות פלסטיני חדש. העיקרון חייב להיות ברור: רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. אין לאפשר לשום קבוצה חמושה, מיליציה או ארגון כלשהו להחזיק נשק מחוץ לסמכות המדינה ולשום מפלגה התומכת במאבק מזוין להתמודד בבחירות. דמוקרטיה אינה יכולה להכיל רישיון לבטל את עצמה. היא אינה יכולה להיבנות בצל של כלי נשק מתחרים.

עיקרון זה אינו דרישה שנועדה לשרת את ישראל, אלא בראש ובראשונה הוא אינטרס לאומי פלסטיני. מדינה שאינה שולטת בנשקה אינה מדינה. ממשלה שאינה מסוגלת לאכוף את החוק באופן שוויוני על הכול אינה ממשלה. מערכת פוליטית שבה פלגים חמושים מתחרים במוסדות נבחרים אינה דמוקרטיה, אלא היא נוסחה לסכסוכים פנימיים, לשחיתות, להתערבות זרה ולחולשה מתמשכת.

העם הפלסטיני ראוי לטוב יותר: למערכת פוליטית דמוקרטית, אחראית ומודרנית, המשרתת אזרחים ולא פלגים,המגינה על חירויות האדם והאזרח,המעודדת פלורליזם ופותחת אופק אמיתי לעצמאות, לשגשוג ולשלום. נשים, צעירים, החברה האזרחית, המגזר הפרטי, אנשי מקצוע ומנהיגים מקומיים אינם יכולים לשמש קישוט במערכת הפוליטית הפלסטינית הבאה - הם חייבים לעמוד במרכזה.

הבחירות האחרונות לוועד המרכזי של פת״ח הוכיחו, שוב, את חוסר הרלוונטיות של פת״ח ככלי לעיצוב העתיד. הגוורדיה הישנה בחרה את עצמה מחדש. אותם פנים, אותם הרגלים, אותה תרבות פוליטית, ואותו היעדר יכולת לדבר אל הדור הצעיר, אל עזה, אל הפזורה, אל נשים, אל אנשי מקצוע ואל מי שרוצים כבוד ושלטון נקי במקום סיסמאות ופטרונות.

פת״ח הייתה פעם תנועת שחרור לאומית. היום היא נראית כמו מפלגת האתמול. עדיין יש לה לגיטימציה היסטורית, אך בלגיטימציה היסטורית אין די כדי להנהיג עם לעבר עתידו. תנועה שאינה מסוגלת לחדש את עצמה אינה מסוגלת לחדש עתיד לעמה. הנהגה הפוחדת מדמוקרטיה אינה יכולה לבנות מדינה דמוקרטית. מפלגה שבחירותיה הפנימיות משכפלות את העבר אינה יכולה להביא לידי לידה לאומית חדשה.

לכן העם הפלסטיני זקוק לכיוונים חדשים, למפלגות חדשות ולשפה חדשה של אחריות לאומית. הוא זקוק לתנועות המדברות בכנות על חירות, דמוקרטיה, שלטון חוק, פיתוח כלכלי, שוויון, אי־אלימות, השתלבות אזורית ושלום. הוא זקוק לפוליטיקה שאינה מבלבלת בין מיליטנטיות לאסטרטגיה, בין סיסמאות להישגים, ובין הישרדות ההנהגה לשחרור העם.

משום כך גם רעיונות כמו אלה שלדרך חדשה(مسار جديد),שהוקמה בידי קבוצה רחבה של נציגי הדור הצעיר ובהם פעיל פת״ח לשעבר סאמרסיניג׳לאווי, חשובים כל כך. דרך פוליטית פלסטינית חדשה חייבת להיבנות על ההכרה שהעם הפלסטיני ראוי למערכת דמוקרטית, צודקת ומודרנית - מערכת המשרתת אזרחים ולא פלגים, מגינה על חירויות, דוחה אלימות ככלי פוליטי, ומבקשת עצמאות באמצעות דיפלומטיה, שותפות אזורית וממשל אחראי.

האיחוד האירופי חייב להשתמש בהשפעתו על הנשיא עבאס ועל הרשות הפלסטינית, גם מדינות ערב חייבות לעשות זאת. מצרים, ירדן, סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות ומרוקו צריכות לדבר בקול אחד: התחדשות לאומית פלסטינית היא הכרח, לא עוד רפורמות פוליטיות ורפורמות מוסדיות קוסמטיות. יש לקיים בחירות. יש לשנות את החוק. על המערכת הישנה לפתוח את הדלת לדור חדש.

הזירה השנייה היא הזירה האזורית והבינלאומית. מצרים, ירדן, סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות ומרוקו חייבות לתאם מהלך פוליטי אמיתי מול הנשיא טראמפ. האירועים האחרונים הוכיחו שלטראמפ יש השפעה על קבלת ההחלטות בישראל שאין לאף מנהיג אחר בעולם. שום ראש ממשלה ישראלי - נתניהו או כל אחד אחר - אינו יכול להתעלם מנשיא אמריקאי נחוש, בייחוד כאשר הוא מגובה בידי מדינות האזור ובחבילה ברורה של ביטחון, נורמליזציה, פיתוח ושלום.

כמו ממשלת ישראל הנוכחית, גם הממשלה הבאה לא תסיים מרצונה את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני - היא לא תקבל מרצונה מדינה פלסטינית ולא תפרק מרצונה את מבנה הכיבוש הקבוע. היא תנוע בכיוון זה רק אם תיווצר מסגרת חיצונית חזקה שתהפוך את מחיר הסירוב לגבוה ממחיר ההסכמה. המסגרת הזאת חייבת לבוא מוושינגטון, אך עליה להיות נדחפת, מעוצבת ומגובה בידי מדינות האזור.

על מדינות ערב לומר לטראמפ ישירות: הגיע הזמן להפוך את סעיפים 19 ו־20 בתוכנית שלו עצמו לתוכנית פעולה. ״מסלול אמין״ להגדרה עצמית פלסטינית ולהקמת מדינה אינו יכול להישאר ביטוי במסמך. ״אופק מדיני״ אינו יכול להישאר קישוט דיפלומטי. המילים האלה חייבות להפוך ללוח זמנים, למנגנון ביצוע ולתהליך פוליטי מחייב.

המדינה הפלסטינית העתידית חייבת להיות חלק מארכיטקטורה אזורית רחבה יותר: מפורזת, נקייה מקיצוניות, דמוקרטית ומפותחת. עליה לחיות לצד ישראל בתוך מערכת אזורית של הכרה הדדית ויחסים דיפלומטיים, שיתוף פעולה ביטחוני ופיתוח כלכלי. מדובר במזרח תיכון חדש שבו ביטחון ישראלי וחירות פלסטינית מובנים כמציאויות התלויות זו בזוומזינות זו את זו.

פלסטין לעולם לא תהיה חופשית אם לישראל לא יהיה ביטחון. ישראל לעולם לא תהיה בטוחה אם לפלסטינים לא תהיה חירות. אמת זו חייבת להנחות את השלב הבא.

השלב הבא לא יקרה מעצמו, לא מתוך נדיבות ישראלית ולא באמצעות עוד הצהרות בינלאומיות. הוא יקרה רק אם פלסטינים, ערבים, אירופים, אמריקאים וישראלים שוחרי שלום יפעלו יחד בדחיפות ובבהירות.

רצף הצעדים הנדרשים ברור: לסיים באמת את המלחמהבעזה; לחוקק חוק בחירות פלסטיני חדש המבוסס על רשות אחת חוק אחד ונשק אחד; לבנות כוחות פוליטיים פלסטיניים חדשים; לקיים בחירות פלסטיניות בעזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים; לדחוף את טראמפ להזיז את ישראל לעבר הסכם אמיתי של שתי מדינות; לשלב את ההסכם הזה בארכיטקטורה אזורית של ביטחון וכלכלה. כלומר המשימה היא להפוך את ההבטחה למדינה פלסטינית למציאות - לא ביום מן הימים, לא אחרי עוד דור של סבל, אלא בתוך תהליך פוליטי מוגדר שמתחיל עכשיו. במקום כלשהו בתוך התהליך הזה, אך לפחות אחרי הבחירות הפלסטיניות, יתקיימו גם בחירות בישראל, ובתקווה יסירו מן השלטון את משטר נתניהו־סמוטריץ׳־בן גביר האסוני.

האזור אינו זקוק לעוד סיסמאות. הוא זקוק לדרך חדשה. הפלסטינים אינם זקוקים להנהגה ממוחזרת. הם זקוקים לעתיד חדש. הישראלים אינם זקוקים לעוד אשליה שהסכסוך ניתן לניהול לנצח. הם זקוקים לדברי אמתוצריכים להבין שביטחונם תלוי בחירותם של הפלסטינים.

עתיד חדש אפשרי. אבל הוא לא יינתן לנו. עלינו ליצור אותו. והוא חייב להתחיל עכשיו.