“מגן ירושלים”… קרב ההכרעה בלב ירושלים

עם מעבר מלחמת ההשמדה בעזה לשלב חדש, פחות אינטנסיבי בהפצצות ויותר ממוקד במצור, בדה-לגיטימציה של ההתנגדות, ובדחיפת החברה הפלסטינית לעימות פנימי, חזר הכיבוש הישראלי להתפנות באופן נרחב יותר לחזית ההכרעה הפתוחה בירושלים, ולצידה חזית הסיפוח והגירוש בגדה המערבית. אלו הן שתי החזיתות שיעמדו בראש אסטרטגיית הכיבוש בשלב הבא, גם אם יופרעו על ידי הסלמה זמנית בחזיתות לבנון, סוריה או אפילו איראן.

אחת המטרות הבולטות של מסלול זה היא להגיע ל"גבולות סופיים" לירושלים, באמצעות סיפוח המספר הגדול ביותר האפשרי של התנחלויות ומתנחלים, ובליעת השטח הגיאוגרפי הרחב ביותר האפשרי, בתמורה להרחקת המספר הגדול ביותר של תושבי ירושלים מחוץ למשוואה הדמוגרפית והפוליטית של העיר.

בהקשר זה, השיק הכיבוש סדרת מבצעים שכינה "מגן ירושלים". הפרק הראשון החל ב-23 בדצמבר 2025, עם תקיפת כפר עקב ומחנה קלנדיה, שהופרדו על ידי הגדר מירושלים. לאחר מכן, הגיע פרק שני ב-12 בינואר 2026 נגד מחנה שועפאט, שנמשך מספר ימים, והיווה הכנה להריסת מטה אונר"א בשכונת שייח' ג'ראח ב-20 בינואר באותה שנה.

ב-26 בינואר 2026, השיק הכיבוש את הפרק השלישי של קמפיינים אלה, כשהוא מכוון את פעולותיו לשכונת שדה התעופה קלנדיה בתוך הגדר, ולעיירות כפר עקב וחזמה מחוצה לה. בתוך יומיים בלבד, נהרסו יותר מארבעים נכסים בסביבת שדה התעופה קלנדיה, ויותר משבעים נכסים בשלושת האזורים יחד, על פי מחוז ירושלים. מספר זה שווה לכ-28% מכלל פעולות ההריסה שחוותה ירושלים לאורך שנת 2025, שהייתה ממילא ההרסנית ביותר מאז כיבוש העיר בשנת 1967.

בקיצור, אנו עומדים בפני חזרה של מרכז קרב ההכרעה לירושלים, ובקצב חסר תקדים, מה שמחייב השבת הרצון להגן עליה בכל הצורות האפשריות, ובראשן השבת הפעולה העממית בשלב שלאחר ההשמדה. אחרת, התוצאה תהיה התפשטות ציונית נוספת המתקדמת לעבר חיסול סופי.

התוקפנות המתמשכת בצפון ירושלים ניתנת לקריאה באופן הבא:

ראשית, היא מהווה הכנה לבניית התנחלות גדולה על חורבות נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים בקלנדיה, שנפתח בתקופה הירדנית, ואדמותיו, המשתרעות על כ-1200 דונם, עדיין רשומות על שם אוצר המדינה הירדנית. למרות הסכם ואדי ערבה, הכיבוש מתייחס לאדמה זו כיורש שלה, ומתכנן להקים כ-9400 יחידות דיור, שישולבו עם אזור התעשייה "עטרות" מדרום, ועם מחסום קלנדיה מצפון, ובכך יקבע את הפרדת כפר עקב ומחנה קלנדיה מירושלים לא רק על ידי הגדר, אלא על ידי שכבות אוכלוסייה, תעשייה וביטחון חופפות.

שנית, הכיבוש התכוון במשך שנים להשאיר את כפר עקב כפתח נשימה יחיד לבנייה ירושלמית, תוך התעלמות מהכאוס האורבני, במטרה להפוך אותה למוקד משיכה אוכלוסייתי לפני השלמת הפרדתה הסופית מירושלים, כך שתדיר עמה את המספר הגדול ביותר האפשרי של תושבי ירושלים. כך הפכה העיירה לשטח צפוף מאוד, עם תשתית חלשה, שקועה בחיכוך יומיומי, עד שאנשי ירושלים החלו לכנותה בשמות סרקסטיים כמו "כפר עג'ב" (כפר פלא) ו"כפר ע'דב" (כפר כעס). כיום, הכיבוש משלים מסלול זה באמצעות קמפיינים ביטחוניים והריסות סלקטיביות ש"מהנדסות" מחדש את המקום בהתאם לצרכיו.

שלישית, הכיבוש מתכוון לקבוע את ההפרדה הסופית של חזמה מירושלים, ולדחוף אותה להפוך לכפר מבודד ללא מרכז אזרחי. אם מדיניות זו תוצב לצד מה שקורה בחאן אל-אחמר ובמדבר יהודה, ובמכמש ובקהילות הבדואיות הסובבות אותה, ולאורך מזרח רמאללה, התמונה אינה מעידה רק על בידוד גיאוגרפי, אלא על חזון הרחקה רחב יותר שמטרתו לרוקן את ההתפשטות המזרחית של ירושלים ורמאללה, ולקשור אותה לפרויקט יהוד הגור והאזורים המובילים אליו, ולדחוף את הפלסטינים למרכזים עירוניים שניתנים לביטול מאוחר יותר.

בסיכומו של דבר, ירושלים הייתה תמיד מראה הסכסוך עם הפרויקט הציוני, וממנה יצאו האינתיפאדות והמהפכות. מה שמעידות עובדותיה כיום הוא שמה שאחרי מלחמת ההשמדה אינו רגיעה, אלא מעבר של המלחמה מצורה אחת לאחרת, ומחזית אחת לאחרת. מלחמת החיסול אינה מסתפקת עוד בהתקדמות איטית, והיא לא תיפסק אלא באחת משתי דרכים: או שתעמוד בפני כוח שווה שיפיל את הימור הכיבוש על המשך קיומה, או שתינתן לה להגיע למטרתה הקטסטרופלית, חלילה.

תחת עול ההשמדה, חלק מהתודעה הערבית והפלסטינית חזר להעלות את שאלת "מבול אל-אקצא" ותועלתו, ואף להטיל את אשמת הפשע על ההתנגדות. אולם השאלה האמיתית, לפני המבול ואחריו, היא אותה שאלה: כיצד נמנע את החיסול? וכיצד נסכל את פרויקט הביטול המתמשך בשותפות אמריקאית ובשיתוף פעולה רשמי ערבי ואיסלאמי? המבול, כמו התחנות שקדמו לו, לא היה סיבה לחיסול, אלא ניסיון לעכב אותו, והוא הצליח בכך זמנית. האתגר כיום הוא כיצד נמשיך את המאבק עד להחדרת ייאוש בתודעת הפרויקט הציוני ותומכיו מאפשרות השגת הכרעה זו, שכן רק חציית סף זה מסוגלת להעביר את הסכסוך לשלב חסר תקדים, שלב שבו הכיבוש יאבד את אמונתו באפשרות להגשים את תקרותיו האידיאולוגיות.