מתגלות בעזה סממני מותו של החוק הבינלאומי ההומניטרי ואי ההומניטרי, כאשר נראה כי כל מה שהוצג ממסמכים והחלטות לא היה אלא כיסוי להשגת אינטרסים של מעצמות גדולות. מעצמות אלו לא התערבו במשברים ההומניטריים אלא כאשר ההתערבויות הללו תואמות את מטרותיהן האסטרטגיות.
בעבר, חווינו התערבויות במדינות כמו רואנדה, לוב וסודן, שם נעשה שימוש בחוק הבינלאומי כאמצעי להשגת אינטרסים פוליטיים וכלכליים, בעוד שהעמים נותרו סובלים מייסורי מלחמות וכיבוש.
היום, אנו מוצאים כי האומות המאוחדות וארגוניהן האזוריים מפרסמים הצהרות ותגובות ללא כל השפעה אמיתית על הקרקע. ההכרזה על קיום רעב בעזה לא תורגמה לצעדים מעשיים להפסיק את התוקפנות או לספק את הסיוע הנדרש.
הצהרות מנהיגי העולם, כולל נשיא המדינה הגדולה ביותר, מאשרות על חוסר כבוד לחוק הבינלאומי, ואף קוראות להמשך הכיבוש והתוקפנות. זה מעורר שאלות לגבי עד כמה יש תועלת בהתחייבות לחוקים בינלאומיים לאור המציאות הזו.
בעשורים האחרונים, חווינו ירידה ניכרת בכבוד לזכויות העמים לקבוע את גורלם, כאשר לוגיקת הכוח החליפה את החוק. שינוי זה משקף שינוי במערכות היחסים הבינלאומיות לכיוון של שלטון המעצמות המערביות.
עם זאת, ישנה קרן של תקווה המיוצגת בעליית כוחות חדשים כמו סין, שהוכיחה את יכולתה להתמודד עם האתגרים המערביים. האם נוכל להפיק לקחים מניסיונה בבניית עתיד טוב יותר לעמים המדוכאים?
עזה, היום, אינה רק זירה לסבל, אלא היא סמל להתנגדות ולעמידות. בני עזה ממתינים לניצחון דרך מאבקם המתמשך, ולא דרך המתנה לצדק הבינלאומי שלא הגיע.
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי עמים לא מנצחים אלא דרך סבלנות והקרבות. האם נוכל להיות מסוגלים להפיק לקחים מניסיונם של אחרים כדי לבנות עתיד טוב יותר?
בסופו של דבר, נשאר השאלה: מה הלאה? איך נוכל כפלסטינים לבנות את עצמנו מחדש ולסרב לדומיננטיות? עזה עשויה להיות ההתחלה, אך הדרך ארוכה ודורשת נחישות ורצון חזק.
עזה היום אינה מחכה שיחזירו לה את כבודה או ינצחו אותה החוק הבינלאומי, אלא מחכה לכך דרך ההתנגדות של בני עמה.
שתף את דעתך
מות החוק הבינלאומי בעזה!!