טבח קמח בעזה... מדוע ישראל הורגת אזרחים בקווי סיוע?

באחת הסצנות האכזריות ביותר בתולדות המלחמה והמצור, שורות של אזרחים פלסטינים ברצועת עזה מכוונות לתקיפה בזמן שהם ממתינים לשק קמח או לסל מזון. הירי אינו מכוון כלפי לוחמים, אלא כלפי הרעבים. מרחוב ראשיד ועד צומת נצרים, מעשי הטבח חוזרים על עצמם ללא מעצורים. דו"ח זה מנתח את הרקע הפוליטי, הצבאי והאידיאולוגי מאחורי התקפות שיטתיות אלו, וחושף כיצד הסיוע הפך מקו חיים לזירת הרג המוני, בתוך שתיקה בינלאומית ושותפות גלויה.
בעזה הנצורה, מלחמה כבר אינה מתנהלת אך ורק באמצעות ארטילריה וטילים. היא מתנהלת גם באמצעות רעב, שהופך כעת לנשק קטלני בפני עצמו, כאשר עשרות פלסטינים נהרגים מדי יום בזמן שהם ממתינים לשקי קמח או ארגזי סיוע.

טבח במרכזי סיוע
על פי כלי התקשורת הממשלתיים בעזה, יותר מ-516 אזרחים נהרגו בזמן שהמתינו לסיוע או במהלך אירועי חלוקת סיוע מאז תחילת מנגנון "הסיוע האמריקאי-ישראלי" ב-27 במאי 2025. יותר מ-3,700 נוספים נפצעו, כאשר מראות מחרידים חוזרים על עצמם: גופות נערמות מול בתי חולים, וניצולים צועקים, "יצאנו רק בשביל אוכל".
מאז אוקטובר 2023, רצועת עזה נתונה לאחד המצורים ומסעות הרעב ההמוניים הקשים ביותר בעת החדשה, על פי אמנסטי אינטרנשיונל. הארגון פרסם הצהרה ב-12 במרץ 2024 בה נאמר: "ישראל משתמשת באופן שיטתי ברעב כנשק מלחמה, הפרה חמורה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ופשע מלחמה מתועד".
הנציב העליון לזכויות אדם, וולקר טורק, הצהיר מצידו בנאומו למועצת זכויות האדם: "מה שאנו עדים לו בעזה הוא הרס שיטתי של צרכי החיים הבסיסיים ביותר והרעבה כפויה של אזרחים. ירי על אנשים מורעבים הוא נורא ובלתי מוצדק בשום פנים ואופן".

נקודות חלוקה מבוקרות אש
מאז סוף מאי 2025, פועל "מנגנון הסיוע האמריקאי-ישראלי". הוא מסתמך על נקודות חלוקה קרקעיות ספציפיות בתוך רצועת עזה, ולא על הצנחות אוויריות כמו בשבועות הראשונים של המלחמה.
נקודות אלה, כגון צומת רחוב ראשיד, אזור נצרים ומערב רפיח, מוגדרות בתיאום עם הצבא הישראלי ומקודמות כ"מסדרונות הומניטריים", אך הן כפופות לחלוטין לשליטה באש של כוחות הכיבוש.
במקרים רבים, ברגע שמבקשי סיוע מתאספים ליד אתרים אלה, הם הופכים למארבים חשופים, כאשר עשרות נהרגו או נפצעו מירי ישיר או מהפצצות פתע, ובכך מערערים את הטענה שאתרים אלה מציעים הגנה הומניטרית.

מדוע ישראל מכוונת למקבלי סיוע?
משקיפים סבורים כי פגיעה בשיירות סיוע משרתת את מטרותיה הצבאיות והפסיכולוגיות של ישראל, ובראשן: הטלת אימה על האוכלוסייה, מניעת התקהלויות, השפלת אנשים, התניית הישרדותם בקבלת תנאי הכיבוש, פירוק הסולידריות הפנימית והפיכת מזון לכלי שליטה.
"כאשר אנשים נהרגים בזמן שהם רצים אחרי משאית קמח, זה לא מקרה של כאוס, אלא מדיניות שיטתית שמטרתה להשפיל את העם הפלסטיני ולמחוק את כבודו", אמר חוקר המשפט הבינלאומי מייקל לינק, לשעבר הדווח המיוחד של האו"ם בנושא פלסטין, בראיון לאל ג'זירה אנגלית.
לסיכום, ניתן לומר שישראל מכוונת באכזריות כזו כלפי מבקשי סיוע בעזה מכמה סיבות שלובות זו בזו, הקשורות למדיניות צבאית, לאופן שבו מתנהלת המלחמה ולמטרה להפעיל לחץ על החברה הפלסטינית. ניתן לסכם סיבות אלו כדלקמן:

1- רעב ככלי מלחמה
ישראל משתמשת במדיניות של מצור ורעב כדי לשעבד את אוכלוסיית עזה. היא משתמשת בפגיעה במרכזי חלוקת סיוע כאמצעי לשליטה ובליטת החברה הפלסטינית באמצעות לחץ כלכלי ופסיכולוגי, בניסיון לאלץ את האוכלוסייה להיכנע או לברוח.

2- נימוקים ביטחוניים וטענות על איום
הצבא הישראלי מצדיק לעיתים ירי באזרחים במרכזי סיוע בטענה ל"איום ביטחוני" או נוכחות של "מיליטנטים" בקרב ההמונים. עם זאת, עדויות שטח ודוחות זכויות אדם מאשרים שרוב הקורבנות הם אזרחים לא חמושים, וכי מיליטנטים אינם נוכחים בהתקהלויות כאלה.
במקרים מסוימים, הצבא הכריז על כבישים המובילים למרכזי סיוע כ"אזורי לחימה", והזהיר אזרחים להתרחק מהם, למרות שידע שרובם מחפשי מזון.

3. מדיניות הענישה הקולקטיבית והחסינות מעונש
המשך הפשעים הללו משקף מדיניות של ענישה קולקטיבית נגד אוכלוסיית עזה, הנהנית מחסינות בינלאומית ומתמיכה פוליטית וצבאית מצד ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות, מה שמעניק לה תחושה של חסינות מעונש.
ארגוני זכויות אדם טוענים כי הירי הכבד והמכוון על אזרחים המנסים לקבל סיוע אינו מוצדק הן על פי החוק והן על פי המשפט ההומניטרי ומהווה פשע מלחמה מתועד.

4- מטרות פוליטיות רחבות יותר
יש הסבורים כי פגיעה בקבלי סיוע נועדה גם לערער את מאמצי הסיוע הבינלאומיים, לאלץ תושבים להימלט או לשנות את הנוף הדמוגרפי ברצועת עזה, בנוסף להפעלת לחץ פוליטי וצבאי על ההתנגדות הפלסטינית.
הפגיעה האכזרית בעובדי סיוע בעזה משקפת אסטרטגיה מכוונת לשעבד את האוכלוסייה באמצעות רעב ורצח. ישראל מצדיקה זאת בטענות ביטחוניות קלושות, בעוד שעובדות ועדויות מאשרות כי המטרה היא לחץ ושליטה קולקטיביים, בהיעדר כל הרתעה בינלאומית יעילה.
העיתון "הארץ" פרסם תחקיר מקיף ב-10 ביוני, וציין כי ההוראות שהוציא פיקוד הצבא מאפשרות "פתיחת אש בסביבת נקודות התכנסות אם יש חשד לגורמים סוררים או לאיומים פוטנציאליים". מומחים צבאיים תיארו זאת כאור ירוק לירי חסר הבחנה.
ישראל מאשימה את חמאס בשימוש באזרחים כמגנים אנושיים, בטענה שהתנועה מבקשת ליצור סצנות הומניטריות עקובות מדם כדי להביך את ישראל בפני דעת הקהל הבינלאומית. עם זאת, הבעיה הבסיסית בהצדקות אלו היא שהן אינן עומדות במבחן חזרה שיטתית של אותו אירוע באזורים שונים, תחת פיקוח בינלאומי ומול עדשות מצלמה.

עדויות מתועדות: "לא הייתה עימות".
ארגון Human Rights Watch מצידו הצהיר בדו"ח שפורסם ב-5 ביוני: "רבות מההרג באתרי חלוקת סיוע לא כללו עימותים מזוינים. אזרחים נורו בזמן שרצו לעבר משאיות אוכל או התאספו בכיכרות, חלקם בזמן שניסו לחזור עם מזונם."
בעדות מתועדת שמסר ד"ר ת'אר אחמד, רופא חירום אמריקאי שהתנדב ב-MedGlobal ועבד בבית החולים נאצר בחאן יונס במהלך ינואר ופברואר 2024, הוא אישר כי אופי הפציעות שהגיעו לבית החולים הצביע על דפוס שיטתי של פגיעה במכון.
בראיון לתקשורת הבריטית, הוא אמר, "רבות מהפציעות נגרמו מיריות מדויקות לראש ולחזה, ואחרות על ידי רחפנים שאף כיוונו לאנשי צוות רפואי". הוא הוסיף כי פצעים אלה לא היו תוצאה של הפגזה חסרת הבחנה או עימותים, אלא "יותר כמו התקפות צלפים מכוונות על גופות אזרחיות בנקודות תורפה קטלניות".
למרות שלא התייחס במפורש לתורי סיוע, עדותו חושפת מדיניות מחושבת של ירי לעבר אזרחים, בהתאם לדפוס הנראה באתרי חלוקת מזון בעזה כיום.

אידיאולוגיה של רעב
ייתכן שאין צו דתי מפורש באמונה היהודית המצדיק את הריגת הרעבים, אך במבנה האידיאולוגי של המדינה העברית, הפלסטיני - אפילו ברגעי רעב - מהווה אלמנט מסוכן או עודף קיומי שיש לנטרל. בספרות המקראית, שרבה ממנה ממוחזרת בשיח לאומני במיוחד, מודלים של עמים "אויבים" רעבים מופיעים כאמצעי לטיהור אלוהי, ולעתים מתפרשים מחדש על ידי רבנים קיצוניים כדי להצדיק ענישה קולקטיבית.
הרב דב ליאור אמר במפורש: "במלחמה, אין הבדל בין אזרח ללוחם, כי כולם מהווים סביבה עוינת".
חזון זה מצטלב עם הדוקטרינה הצבאית הישראלית המכונה "דוקטרינת הדאחיה", המתייחסת לכל הקהילה כשדה קרב, מה שהופך את קווי המזון למטרות לגיטימיות בתפיסה הביטחונית הנוקשה.
בשיח הפוליטי, תיאורים גנאי של פלסטינים, כגון "חולדות" או "חיות אנושיות", הפכו נפוצים. דבר זה מעמיק את הדה-הומניזציה שלהם ומספק לרוצח הצדקה פסיכולוגית נוחה. כך, בדמיון הביטחוני הישראלי, הפלסטיני הרעב הופך לפצצה דמוגרפית הממתינה לכיבוי, ולא לבן אדם שיש להינצל.
אנליסטים סבורים כי מטרתה העמוקה יותר של ישראל בהריגת הרעבים היא לפרק את החברה ולפרק את המרקם האזרחי. יתר על כן, הריגת אזרחים בקווי הסיוע אינה רק טבח פיזי, אלא גם רצח מוסרי ופסיכולוגי של החברה הפלסטינית, השוללת ממנה את כבודה והישרדותה, ודוחפת אותה לקריסה מוחלטת, כהקדמה לשינוי המציאות הדמוגרפית, הגיאוגרפית והפוליטית בעזה.
אנליסטים אלה טוענים שישראל הורגת את האנשים הללו משום שהיא רוצה לכפות את רצונה בכוח על חברה נצורה. היא מבינה שאוכל, כמו נשק, יכול לשמש לפירוק או השפלת יריב. זוהי מלחמה נגד עצם הרעיון של האדם הפלסטיני ונגד עצם הישרדותו.

הדואליות של הנרטיב המערבי
למרות שכמה מנהיגים מערביים הביעו דאגה בנוגע ל"מחיר ההומניטרי", ממשלות רבות ממשיכות לתמוך במנגנון חלוקת הסיוע המתואם עם ישראל, מה שמעלה שאלה מוסרית: האם המערב שותף - באמצעות שתיקה או תמיכה - לפשע הרעבה והריגת אזרחים?
"מזון שסופק בתנאי כיבוש הפך לסמל לקריסת הסדר המוסרי העולמי, וישראל מנצלת את הקריסה הזו כדי לכפות תנאים של כניעה קולקטיבית", אומרת אליזבת ברוסט, חוקרת במכון ז'נבה ללימודים בינלאומיים.


משפט בינלאומי
על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, התקפות מכוונות על אזרחים, ובמיוחד כאלה המבקשים סיוע הומניטרי חיוני, מהוות פשעי מלחמה. הגנה על אזרחים היא עיקרון יסוד במשפט הבינלאומי, ולצדדים לסכסוך יש חובות ברורות להימנע מפגיעה בהם ולהקל על אספקת סיוע. השימוש ברעב ככלי מלחמה, כפי שציינו ארגונים בינלאומיים רבים בנוגע למצב בעזה, הוא הפרה חמורה של אמנות והסכמים בינלאומיים רבים, כולל חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
פגיעה באזרחים בתורים לסיוע, ללא קשר לתירוצים ביטחוניים, היא הפרה בוטה של עקרונות ההבחנה, המידתיות והזהירות, עמודי תווך של המשפט הבינלאומי שמטרתם להגן על חייהם של חפים מפשע בעתות סכסוך.
לסיכום, עזה חיה כיום במצב שבו שקית קמח הפכה לסכנת חיים. אזרחים פלסטינים ברצועה כיום אינם מתים רק מהפצצות או מצור, אלא בגלל חתיכת לחם. השאלה העומדת בפני מצפונו של העולם היא: האם נמשיך לספור גופות, או שמא נפסיק את ההרג?

מקור: אל ג'זירה