במהלך האינתיפאדה של 1987, התגורר הרב משה לוינגר הקיצוני ברחוב מול מחנה דהיישה, שהיה מוקף תיל דוקרני ושערי ברזל נישאים שאפשרו מעבר לאנשים בודדים בלבד.
המחנה, שבו מתגוררים כ-12,000 פליטים, היה ועדיין עד לאחדות לאומית בין כל גווני הקשת הלאומית, שכן הרצון להישאר בו ולהרחיב אותו נותר יעד לכל הכוחות, שראו בו כשלושת ההרים המוצקים שלו, עליהם טיפסו המשפחות המורחבות של בנים ובנות, כך שההרים הפכו לגדר עשירה ועם.
אי אפשר לדמיין ערים בלי המחנות שלהן, בדיוק כפי שאי אפשר לדמיין אותן בלי ההרים, העמקים והמישורים שלהן. המחנות הפכו לשליחת טופוגרפית של הערים, ולמאגר אנושי, תרבותי ולוחמני שמייצר מוחות ששאבו ממעיין הידע והמדע בבתי הספר של אונר"א, ועדיין, הבירה הקבועה של החינוך.
השמדת המחנות, על ידי כיבושם מחדש, דחפור ועקירת יושביהם, היא התנהגות נקמנית, המונעת מדחפים של יהירות וחלומות התרחבות, וניסיון לתפוס את מפתחות הבתים העתיקים החבויים במעמקי הלבבות, ותלויים על ריסי העיניים, דור אחר דור.
מחנות הצפון התרוקנו מתושבים, ונכנסו אליהם טנקים לשכון בהם במשך שנה, שבמהלכה הוטלו בתיהם לקרקע, השתנו תווי פניהם ונמנעה החזרה אליהם, לאחר שהוסרו החותמות משומר החלומות.
הרחק מהשפה הברנז'ה והנאומים הגרוניים, אין נשק שמפריע לישראל יותר מנשק הדמוגרפיה, שמספרו גדל בין הנהר לים בהתקדמות גיאומטרית מבטיחה.
שתף את דעתך
הדמוגרפיה היא השומר של הגיאוגרפיה!