חיסולים מנקודת מבטם של ישראלים ופלסטינים

69% מהציבור הישראלי הביעו את הסכמתם לחיסולים, בסקר דעת קהל שפרסם לאחרונה כלי תקשורת ישראלי. זו הייתה אולי אחת הסצינות הבודדות שבהן אנו רואים את הציבור הישראלי מחלק ממתקים לאחר רצח איסמעיל הנייה, בהתנהגות מאוד מקומית, חריגה.

חיסולים, לפי החזון הישראלי, נועדו להפיץ בהלה, ליצור בלבול ולזעזע את הלב. התנקשויות - לפי התנועה הציונית, שנוהגת בהתנהגות זו מאז שנות ה-30 - מובילות לפחד, והפחד מביא למתינות, בידוד, הסתרה, שינוי כיוון, שינוי התנהגות, מנהיגים או כל זה ביחד. חיסולים, כפי שרואה זאת מערכת הביטחון הישראלית, פועלים לבלבול, מניעת תקשורת, ומפריעים לצבירת הניסיון, את ההרחבה האנכית והאופקית של הרעיון ויציבות הכיוון. הריגת המנהיג או המנהיג - לדעת מערכת זו - היא הרס וסיום הרעיון, בעליו, מורשתו וגישתו.

התנקשויות משמשות - לפי הנרטיב הישראלי הרשמי - כדי לחזק את רעיון הנקמה המהירה ואת התגובה האינסטינקטיבית שמובילה לאופוריה ותחושת ניצחון והישג. זו הסיבה שמנהיגי ישראל תמיד נקטו בשיטה זו להשיג מפגן כוח, ולהשיג שיווק, קידום והצלחה בבחירות. זו הסיבה שיש התנקשויות הן חלק גדול מהפופוליזם, שולטות בכותרות ומעוררות קסם וקריאות התפעלות.

למרות הסיכונים המשפטיים, ההומניטריים ואפילו הפוליטיים הכרוכים ברצח, כדי להתגבר על כך, ישראל מסתמכת על לחץ פומבי וסמוי על כל הצדדים, למען שתיקה או אפילו תמיכה מרומזת במקרה של שערורייה, ישראל היא אחת מהישויות המסוגל ביותר להצדיק ולהציע התנחלויות. למרות שישראל היא ישות המוכרת על ידי האומות המאוחדות, והיא הייתה יכולה לסיים את ההתנקשויות כאמצעי לחיסול אויביה, היא לא זנחה את השיטה הזו על בסיס שישראל היא זו שמבינה בצורה הטובה ביותר את המנטליות של תושבי האזור , בתצוגה קוגניטיבית קולוניאלית שבה היא טוענת שהישראלי מבין יותר מכל מפלגה אחרת, יש את המנטליות של האזור שמאמין רק בכוח ונכנע רק בכוח, שהוא חזון קולוניאליסטי ועליון פר אקסלנס. הוכח כשגוי בפעם המיליון.

לבסוף, ישראל מאמינה שההתנקשויות שלה הן "צודקות, מוסריות והכרחיות", ואין צורך להתנצל עליהן, או אפילו להפסיק להשתמש בהן, שכן הן אמצעי שאולי בהחלט לא יסיים את הסכסוך, אבל הן מהווה אמצעי יעיל להסדרת ציונים, נטרול אויבים והשתקת מי שהוא רוצה להשתיק.

באשר לפלסטינים, חיסולים בהחלט כואבים ויש להם השפעה מחרידה שמעוררת שאלות, רצון להלקאה עצמית ומעלה שאלות מביכות ופרובוקטיביות. חיסולים עבור הפלסטינים הם כמו הפסקה מאולצת לאחריות ואחריות, לשקול הכל מחדש, לכעוס שוב ולהתכונן לכל מה שעבר ולכל מה שיבוא. כאן אדם עומד לפני גורלו וגורלו. הוא אולי מרגיש חסר אונים, חלש וחסר אונים, אבל בשל כוחו של הקורבן והפוטנציאל המדהים החבוי שלו, הוא שואב ממעמקיו העמוקים את כל מה שמחזיק אותו בחיים, מתמיד וממשיך. הפלסטיני לש את העצב, הכעס והצריבה שלו, כדי לאפות ממנו, על אש תקוותו וכאבו, עוגת הפרנסה וטבע החיים. ההתנקשות הופכת למשהו שאפשר להבין ולטפל בו, ואז להתגבר עליו במנגנון מוזר שהתליין לא יכול להבין.

מעשה ההתנקשות הופך במהרה לחלק מהחיים עצמם, כאילו היה מס ההמשכיות וההישרדות, כאילו לכל קבוצה בעולם חייבת להיות שמות ושירים כדי להגן על הלב שלה מהמסה או התפוצצות. הקורבן כל כך חזק שהיא גם הופכת את הצער שלה לתירוץ נוסף להישרדות. כוחה של הקורבן הוא בכך שהיא יכולה להסתגל, לשנות ולהתעצב, ויש לה יכולת אינסופית לרקוד שוב בכיכרות, על הגבעות ותחת צל העצים.

האם זה לא מסביר את הישרדותם של מיעוטים, קבוצות קטנות ותרבויות נשכחות ושוליות, שלא לדבר על עמים שסיפקו לעולם אור ורחצה!!

ישראל מאמינה שההתנקשויות שלה הן "צודקות, מוסריות והכרחיות", ואין צורך להתנצל עליהן, או אפילו להפסיק להשתמש בהן, שכן הן אמצעי שאולי בהחלט לא יסיים את הסכסוך, אבל הן אמצעי יעיל. של חיסול ציונים, נטרול אויבים והשתקת מי שהוא רוצה להשתיק.