מלחמת ישראל-פלסטין

אין ישראלי שלא זוכר את הקריאות לעזרה שהופנו, ב-7 באוקטובר, למשטרה או לצבא, על ידי עשרות משפחות שננעלו בחדר מבוצר של קיבוץ. " בוא מהר ! מחבלים נמצאים מחוץ לבית שלי! »

הצבא הגיע מאוחר מדי ובמספרים לא מספיקים כדי למנוע מ-3,000 איסלאמיסטים לחדור לסביבות עשרים ערים ליד עזה. הם טבחו ב-817 אזרחים, גברים, נשים וילדים, 474 חיילים, שוטרים ועובדי הצלה, לכדו 240 בני ערובה וגרמו לטראומה עצומה לחברה הישראלית. המדינה, שנוצרה כדי להיות מקלט לקורבנות יהודים של אנטישמיות, לא הצליחה להגן על אזרחיה מפני פולש. לראשונה מאז 1973, נקבע גיוס כללי.

התגובה החלה שלושה ימים לאחר מכן, בסדרת תקיפות של חיל האוויר על יעדי חמאס בעזה שם גרמו לקורבנות הראשונים. בטריטוריה זו יש את צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר בעולם. תוך כדי כך הודיע שר הביטחון יואב גלנט על מצור מוחלט המונע מעזה חשמל, מים, מזון, דלק וסיוע הומניטרי. יש להסירו רק אם חמאס ישחרר את בני הערובה שלו. ב-27 באוקטובר החלה הפלישה הקרקעית לצפון רצועת עזה. משימת הכוחות המעורבים: מיגור חמאס, שחרור החטופים והחזרת הביטחון לתושבי דרום ישראל. אבל שום יעד אסטרטגי ופוליטי לא מוגדר לתקופה שלאחר המלחמה. המטכ"ל מתמקד בטקטיקה צבאית, ואינו מעמיד מרכיב הומניטרי ואזרחי שיתמוך במאות אלפי העזתים שפונו לדרום השטח. זו טעות. מתי שטיינברג, אנליסט בכיר לשעבר בשב"כ, סבור כי לתת לצבא לרסן את האוכלוסייה האזרחית מהווה סכנה לישראל. "בהיעדר אסטרטגיה, נקמה", אמר, "לא יכולה להיות מדיניות".

מהר מאוד, תמונותיהם של קורבנות אזרחים רבים וההרס המסיבי בעזה עוררו גל של גינוי בחו"ל והתמיכה בישראל התפוררה במהלך השבועות. בביצוע מעשי הטבח ב-7 באוקטובר, חמאס דחף את ישראל להגיב יתר על המידה ולמעשה, לעשות לה דה-לגיטימציה בעיני חלק מהדעה הבינלאומית. האם מנהיגים ישראלים, מדיניים וצבאיים, מגלים "חוסר רגישות מוסרית" מול הטרגדיה של קורבנות אזרחים? המונח שימש את ועדת החקירה השיפוטית הישראלית למעשי הטבח במחנות סברה ושאטילה בביירות ב-1982 כדי לגנות את יחס הצבא הישראלי שאיפשר לפלנגות לטבוח בפליטים פלסטינים.

יש לומר שהציבור הישראלי רואה לעתים רחוקות מאוד תמונות של סבל פלסטיני בעזה, אלא גם בגדה המערבית. מערכת חדשות הטלוויזיה מצנזרת את עצמה ומשדרת אותן כמה שפחות. האווירה היא של פטריוטיות. מימין נותנת הטון הממשלה, הסיפוחית ביותר בתולדות ישראל. אנו מוצאים שם במיוחד את בצלאל סמוטריץ', שר האוצר והציר לקולוניזציה במשרד הביטחון, וגם את הכהניסט, איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי, ולכן הממונה על המשטרה. שניהם משיחיים ואנטי-ערבים עמוקות. הם חולמים לבנות מחדש את המושבות שפונו בעזה ב-2005. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אומר שאין על כך שאלה, אבל עדיין מסרב להעמיד את השטח הזה בשליטה של רשות פלסטינית, אפילו מתוקנת כמו הרשות הפלסטינית. ממשל ביידן מציע הצעה. אמירת כן לנשיא האמריקני תסייע לקדם את הרעיון של פתרון שתי המדינות, שנתניהו אינו רוצה בו, יהיה אשר יהיה מחיר סירובו.

אחרי חמישה חודשים של מלחמה, אין פתרון באופק. המבוי הסתום הוא פוליטי, דיפלומטי וצבאי בעוד שמחיר האדם ממשיך לעלות. בעזה יש לפחות 30,000 הרוגים ועשרות אלפי פצועים. עבור הרוב המכריע של האזרחים. שכונות שלמות נהרסות. תחת לחץ בינלאומי, מול המשבר ההומניטרי הגדול, ההנהגה הישראלית הודתה בסופו של דבר בצורך המוחלט לאפשר כמה שיותר מזון וסיוע רפואי להיכנס למובלעת.

למרות הפסדים כמעט יומיומיים, הצבא ממשיך במאבק. היא עדיין לא הצליחה למצוא את 134 בני הערובה שעדיין מוחזקים בידי חמאס. רק מחציתם עדיין בחיים...