מדיניות הרעבה בעזה

"אנחנו לא גיבורים ואנחנו לא על טבעיים. אנחנו עשויים מבשר ודם. תסתכל עלינו, עולם".

זו לא איתנות כפי שחלק מנחמים את עצמם. הם לא אלים של איתנות. אין להם ברירה אלא להישאר היכן שהם נמצאים. בכי הקשישים והקשישים והצורך הנואש שלהם להקל על עצמם ללא מבוכה, בכי הילדים שנותרו בחיים מרעב ומכאב, מראות כריתת גפיים, ניקור עיניים ובקשתם לזכות החיים... כל זה לא תועד במצלמה, וגם לא נאמר במיקרופון, למעט המילים ומה שמעלה את האשמה.

כמה הודעות ודיווחים מציפים את הטלפונים שלנו ומה אנחנו מקבלים מעולם התקשורת. אנחנו מהרהרים ומתלבטים, ואז אנחנו חוזרים לימינו, מתאמנים על פרטיו ונמנעים מהסצנות והאירועים שנרשמו בזיכרון כדי להונות את המציאות. נשמעת הודעה האומרת: "העם עירום ורעב, ולגנבים נמאס, ואלוהים לא ישביע אותם".

המילים הללו ומה שהמאמר התחיל בו מתועדים בשם ובזמן, ואין כאן מקום לעיוורון ולתביעת ניצחון ויציבות. משפחות צנועות נאלצו להתחנן, והמאמינים מביניהם מיצו את מה שחסכו כדי לכסות את עיני המשוטטים, ולכן הם שמחים בברכת האוהל, אין מים, אין אוכל ואין בית. להגן על החיים. אין קבר המכיל את שרידי הקדושים. הקברים הפכו למשאלות החיים. הם רואים במוות תרופה ובמתים כמשאלה בזמן שהם נמצאים תחת מטח ההפצצות וההשמדה .

אחת הנשים אומרת במכתבה: "אנחנו מבזבזים את היום שלנו כשאנחנו עובדים מהבוקר עד הלילה כדי להבטיח מים ואש לבישול, שלא לדבר על עליית המחירים פי עשרה, היעדר כל הכנסה לרוב המשפחות, וההפרעה. של מוצרים בסיסיים."

האישה הזו ממתינה מרגע לרגע לצירי לידה ואומרת: "זה לא הסבל שלי בלבד. זה הסבל של כמעט חמישים אלף נשים בהריון ואלפי נשים ברצועת עזה".

בהודעה אחרת אומר השולח: "מה נאמר על איתנותם של אזרחים חפים מפשע בהפצצת מטוסים ישראליים לאור הכאוס וה...נפוטיזם ותאוות הבצע של הסוחרים וניצול מה שנשאר מדם ובשרו של אזרחים והתפשטות האומללות, התסכול והחוסר, כל זה אינו יציבות אלא חוסר יכולת. אנחנו משלמים מחיר". "זו לא אשמתנו, אבל הפכנו למחיר ברצח העם הזה".

במכתב אחר הנוטף כאב אומר המחבר: "לא די לעצור את המלחמה במתכונתה הנוכחית ולהמשיך בצורות אחרות בהן המוות נמשך. אין די לעצור את המלחמה ולהמשיך את מלחמת הכאוס. זה לא מספיק לעצור את המלחמה ולהמשיך את מלחמת הרעב והחיים על עוני ומלחמת הבריאות והמחלות.די לעצור את המלחמה בלי שאנשים ישובו לאזורים שלהם.לא מספיק שאנשים ישובו לאזורים שלהם. ללא בתים למחסה, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות. כל הסיסמאות אינן נותנות שום פתרון ואינן מצילות את עזה ממוות".

זהו קצה הקרחון של סבלנו, הנלכדים בין פטיש הרעב והניצול וסובלים בעול כיבוש ציוני שנועד להיעלם. לפלסטין שלנו, ממימיה ועד מימיה, יש חופש ועצמאות.