הישראלי נסחף לכיוון הימין הקיצוני

בשיח הישראלי מודגש כי ההשקפה ההומניטרית כלפי העזתים היא בקשה לעולם. חיי הפלסטינים מעולם לא היו כל כך זולים בעיני הישראלים. החשש הקטסטרופלי ש"זה קרה שוב" התחזק תחושת ה"צודקים" גברה, בהתאם לכך נוצרה גם תחושת הזכאות לאדמת הארץ.
גברו גם רגשות העליונות על הגויים. הם לא צריכים להטיף לנו. תודה לך, ביידן, אבל הוא לא צריך להעז להגיד לנו מה עלינו לעשות וכדומה.
אנטישמיות מלבה את הפחד הישראלי כמצב רוח קיומי. התוצאה היא שהתוקפנות הדתית והלאומנית מתחזקת ופתרון שתי המדינות הוא טירוף, חולשה נפשית ובגידה".
כך כתב רוגל אלפר במאמרו בעיתון "הארץ" (השמאלני), בו הוא מסביר מתוך עשר הנקודות הנ"ל שינוי ומגמה ישראלית מרכזית של התגרשות מערכי הליברליזם המערבי ואימוץ מה שכינה ערכי ערב. (מהערבים): כוח, כבוד וניצחון! מה בעצם אומר המגמה הכללית לימין הישראלי הפשיסטי, לדעתנו, עם המשך התוקפנות של הכובש, והיעדר מודעות למקור המחלה, האסון והקטסטרופה.
לדעתו של הסופר אלפר, בסופו של דבר, כפי שהוא מסכם לגבי עתידו של "נתניהו", הישראלים אולי לא אוהבים אותו, אבל הם לא אוהבים את סינוואר יותר ממנו, אז: "או בצו 'ביחד' ננצח' המחאה נגדו תיעלם, או אחרי המלחמה שהוא ינהל - תתמקד ככל שיוכל תפרוץ כאן מלחמת אזרחים. בכל מקרה, נוכחותו של נתניהו תבטל כל אפשרות לדיון רציני בנושא סוגיית שתי המדינות".
השינוי לימין בהלך הרוח הישראלי - במיוחד הליברלי - היום, לאחר שעמד להיפטר מנתניהו והימין סביבו, הפך כללי ומתקרב לקונצנזוס בהמשך התמיכה במאמץ המלחמתי הברברי נגד הפלסטינים. אדמתם באמתלה להיפטר מחמאס.
לכן, אנו יכולים להתמקד בשתי נקודות מהמאמר של אלפר:
הראשון הוא שהישראלי ה"דמוקרטי" או ה"ליברלי" שמגרד את ראשו היום "באופן קיומי" מצא את מבוקשו או את האויב האמיתי שלו, ה"לא דמוקרטי" והאכזרי, כלומר הפלסטינים, לאחר שהיה עסוק במשך זמן מה מתרגל את ה"טקסים הדמוקרטיים" שלו נגד השינויים של נתניהו, שוכח שהוא כובש את אדמותיה של מדינה אחרת, כלומר מדינת פלסטין ובכך הופעת הדמוקרטיה.
הנקודה השנייה היא שעדיין לא הגיע להכרה, לביקורת ולסקירה של כל הנרטיבים של הימין הפשיסטי - ואף החל לאמץ אותם, במודע או שלא במודע - וללכת ישירות אל שורש הבעיה והאמת. של הנושא המיוצג על ידי זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, חופש ועצמאות, שעל בסיסם היה מוטב לציבור ה"דמוקרטי" הישראלי לנצל את מה שהוא מתרחש בעזה ומנהל את מתמשך. מאבק דמוקרטי נגד נתניהו והימין, בדומה למה שקרה קודם, עד לשחרור המדינה הפלסטינית.
הישראלי ספג סטירה במה שקורה היום, והחל לגרד בראשו בזהירות ללא מודעות לעובדות האמיתיות, ואנו חוזרים על כך שהמודעות היא זו שמחייבת את הציבור הישראלי, במקום להזדהות או להיסחף ימינה לקראת גזענות. קיצוניות וטרור, לעצור לזמן מה ולהמשיך את "המאבק" האמיתי שלה, כלומר נגד אותה ממשלה שהפגינה בדרישה לחסל אותה בעוד היא נגד "רפורמות/שינויים שיפוטיים", שהיום הפך נחוץ יותר כדי להסתכל בכך לא מנקודת מבט של מלחמה קיומית עם פלסטין, אלא מנקודת מבט של פתיחת עיניים למציאות האסון ולבעיה המיוצגת על ידי חוסר מודעותם לקיומו של עם אחר החי בארצו, פלסטין, אשר יש את הזכות הטבועה ואת מי זה לעולם לא ייעלם עם חופש ועצמאות.
העובדה של שיקול רציני לקראת עמידה בזכויות הפלסטינים לא מוצאת ב"ישראל" אישיות נועזת היום כמו אצל "רבין", אבל אתה מוצא קולות עמומים, חלשים או מעטים הרואים את הפתרון האידיאלי עם הפלסטינים. פלשתינה.
לסיכום, בהקשר של המלחמה הפשיסטית המתמשכת נגד העם הפלסטיני בעזה ובגדה המערבית, לא הרשויות הישראליות ולא "ההמונים הליברליים" תפסו את חזון העתיד כי הם עדיין רואים את ההכרח ב"ניצחון" על צבא פלסטינים קורבנות ילדים - איום קיומי - ונשים או עקירתן כי כפי שאמר ידידיה שטרן, ראש המרכז לחקר העם היהודי, אמר: "אם ישראל לא תביס את חמאס, היא תאבד את כוח ההרתעה שלה. , ואובדן כוח ההרתעה כשלעצמו הוא איום קיומי".