הבחירות הפלסטיניות: האם הן מחדשות לגיטימציה או מקימות הסכם פוליטי חדש?

בחוויות דמוקרטיות יציבות, בחירות הן תחנה תקופתית לחידוש האמון בין השליט לנשלט. במקרה הפלסטיני, הן חורגות ממשמעות פרוצדורלית זו והופכות לשאלה קיומית הנוגעת לעתיד המערכת הפוליטית עצמה. לאחר שנים ארוכות של היעדר פנייה לקלפיות, הנושא אינו מוגבל עוד לדרישה חוקתית נדחית, אלא נוגע במהות הלגיטימציה הפוליטית, וביכולת המוסדות לייצג את העם הפלסטיני בתקופה שבה האתגרים הפנימיים והחיצוניים מתרבים כאחד. המערכת הפוליטית הפלסטינית קמה בהקשר לאומי יוצא דופן, שבו לגיטימציה של מהפכה השתלבה עם לגיטימציה של מוסדות, ותפקידי השחרור הלאומי התערבבו עם דרישות בניית השלטון והניהול. אולם, התערבות זו, שהייתה מובנת בשלב ההקמה, הפכה עם הזמן לבעיה מבנית, במיוחד לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ומה שלווה לה במעבר חלקי מהיגיון המהפכה להיגיון המדינה, מבלי שהמעבר הזה הושלם או התייצב על יסודות חוקתיים ופוליטיים איתנים. הפילוג הפלסטיני חשף את שבריריות המבנה הזה. הפילוג לא היה רק מחלוקת בין שתי סיעות פוליטיות, אלא ביטוי למשבר עמוק יותר הנוגע לאופי המערכת הפוליטית, גבולות חלוקת הכוח, ומנגנוני ניהול המחלוקת הלאומית. מאז, שיבוש הבחירות אינו רק תוצאה של המשבר, אלא הפך לאחת מסיבות המשכו. כל יום שעובר ללא חידוש הלגיטימציה מרחיב את הפער בין החברה למוסדותיה, מחליש את אמון האזרח בתהליך הפוליטי, ומקבע תרבות של ניהול המציאות במקום שינויה. עם זאת, צמצום המשבר הפלסטיני להיעדר בחירות בלבד כרוך במידה מסוימת של פשטנות. בחירות, חשובות ככל שיהיו, אינן ערך העומד בפני עצמו, אלא כלי בתוך מערכת דמוקרטית אינטגרלית. וכל עוד הן אינן מוקפות בערבויות פוליטיות, משפטיות וחברתיות, הן עלולות להפוך לאמצעי בלבד לשחזור מאזני הכוחות הקיימים, במקום להיות פתח לרפורמה. דמוקרטיה אינה רק קלפי, אלא מערכת המתחילה בחופש הדעה וההתארגנות, עוברת דרך עצמאות הרשות השופטת וניטרליות המוסדות, ומסתיימת בקבלת תוצאות התהליך הפוליטי על ידי כולם. הניסיון הפלסטיני הוכיח שהבעיה מעולם לא הייתה ביכולת לארגן בחירות, אלא ביכולת לנהל את תוצאותיהן. הלגיטימציה אינה נבחנת ביום ההצבעה, אלא ביום למחרת, כאשר כיבוד רצון הבוחרים הופך לקריטריון למידת האמונה האמיתית בדמוקרטיה. ואם הלגיטימציה הדמוקרטית נסוגה עקב היעדר בחירות, הרי שהלגיטימציה הלאומית עומדת בפני אתגר לא פחות חמור. הכיבוש הישראלי אינו מכוון רק לאדמה, אלא גם שואף להחליש את המבנה הפוליטי הפלסטיני ולמנוע ממנו התפתחות טבעית. באמצעות שליטה בירושלים, הטלת הגבלות על תנועה, מעצר מועמדים ופעילים, והתערבות בסביבה הפוליטית, הכיבוש פועל לשמור על המערכת הפלסטינית במצב של חוסר יציבות מתמיד, מה שמגביל את יכולתה לייצג את עמה ביעילות. אולם, הכיבוש, על אכזריותו, אינו יכול להיות ההסבר היחיד לכשלון החיים הדמוקרטיים הפלסטיניים. קיימת אחריות פלסטינית פנימית שאסור לדלג עליה. שכן, המשך הפילוג, שיבוש המוסדות, דחיית הבחירות, והעדפת שיקולים סיעתיים על פני האינטרס הלאומי, כל אלה הם גורמים שתרמו להחלשת המערכת הפוליטית ולאובדן חלק חשוב מלגיטימציה החברתית שלה. אולי הדבר המסוכן ביותר שהוליד מצב זה הוא התרחבות הפער בין הדורות החדשים לפוליטיקה. דור שלם גדל מבלי להשתתף בבחירות כלליות, ומבלי לחוות את חילופי השלטון, והחל לראות במוסדות הפוליטיים ישויות סגורות שאינן משקפות את שאיפותיו ואינן מעניקות לו הזדמנות להשתתף בעיצוב עתידו. שחיקה זו באמון אינה פחות מסוכנת מכל משבר חוקתי, שכן לגיטימציה של משטרים אינה מבוססת על טקסטים בלבד, אלא על השתכנעות האזרחים שהם מייצגים אותם, מגנים על זכויותיהם, ושואבים את סמכותם מרצונם החופשי. מכאן, שהבחירות הקרובות אינן צריכות להיתפס כסוף המשבר, אלא כתחילתו של מסלול רפורמה רחב יותר. בנייה מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית דורשת בחינה מקיפה של היחסים בין הרשות הפלסטינית לארגון השחרור הפלסטיני, הפעלת מוסדות ייצוגיים, חידוש האליטות הפוליטיות, קביעת כללים ברורים להפרדת רשויות, חיזוק עצמאות הרשות השופטת, וקיבוע תרבות של אחריות ושקיפות. כמו כן, בנייה מחדש של המערכת הפוליטית דורשת הגדרה מחדש של מושג השותפות הלאומית. הסוגיה הפלסטינית גדולה מכדי שתנוהל בהיגיון של עליונות או מונופול פוליטי, והיא זקוקה למערכת שתכיל ריבוי, ותהפוך את המחלוקת למקור כוח, ולא לפתח לפילוג. מערכות פוליטיות חזקות אינן אלו המבטלות תחרות, אלא אלו המארגנות תחרות זו על פי כללים הוגנים ומוסכמים. הצורך היום אינו רק בבחירות שיפיקו שלטון חדש, אלא בבחירות שיקימו הסכם פוליטי חדש, שיעצב מחדש את היחסים בין האזרח למוסדותיו, יגדיר בבירור את הזכויות והחובות, ויאשר שמקור הלגיטימציה היחיד הוא הרצון העממי החופשי. האמנה החברתית אינה נבנית בסיסמאות, אלא בהשתתפות, בכיבוד החוק, ובאמונה של כולם שחילופי שלטון אינם איום על היציבות, אלא תנאי לה. ההיסטוריה הפלסטינית הוכיחה שהלגיטימציה הלאומית הייתה תמיד מקור כוח מול הכיבוש, ושאחדות הייצוג הפוליטי היוותה מרכיב חיוני בעמידות הפרויקט הלאומי. והיום, נראה שהצורך דחוף יותר להחזיר לגיטימציה זו באמצעות כלים דמוקרטיים מודרניים, שאינם מדירים אף אחד ואינם מנכסים את האמת, אלא פותחים את הדרך להשתתפות כל מרכיבי החברה בעיצוב עתידם המשותף. בחירות, אם יוכנו היטב ויטופלו תוצאותיהן כראוי, יכולות להיות נקודת מפנה היסטורית שתחזיר את הכבוד לדמוקרטיה הפלסטינית, תעניק למוסדות לגיטימציה מחודשת, ותקים מערכת פוליטית בעלת יכולת רבה יותר להתמודד עם אתגרי הכיבוש והתמורות האזוריות והבינלאומיות.