בין שערי הברזל וההתפשטות ההתנחלותית... פרויקט המובלעות מתקדם

חשיפת אישור ממשלת הכיבוש להקצות 1.3 מיליארד שקלים להרחבת הפרויקט ההתנחלותי בגדה המערבית, והידיעות על היערכות המתנחלים להצבת שער ברזל בין שכונת א-טירה בתוך העיר רמאללה לעין קיניא ממערב לה, לא היו רק שני אירועים נפרדים. שניהם משקפים את מעבר הפרויקט ההתנחלותי לשלב חדש, שאינו מוגבל להרחבת ההתנחלויות והגדלת השערים, אלא מכוון לשרטט מחדש את הגיאוגרפיה הפלסטינית ולהפוך אותה בהדרגה למובלעות נפרדות, לפני כל הסדר מדיני, וכופה על הפלסטינים והקהילה הבינלאומית מציאות חדשה שישראל שואפת לבסס כעובדה בלתי הפיכה.לכן, קריאת התפתחויות אלו במנותק מהצהרותיו האחרונות של שר האוצר הישראלי סמוטריץ', שקרא במפורש להרחבת המלחמה בגדה המערבית, וקישר אותה להרחבת ההתנחלויות, וראה בפלסטינים בתוך ישראל איום אסטרטגי, תהיה קריאה חסרה. העניין כבר אינו נוגע לצעדים "ביטחוניים" מפוזרים, אלא לפרויקט פוליטי שלם שבו המלחמה הרחבה, ההתנחלות והסיפוח הזוחל, שערי הברזל, כבישי העוקף, וההתנחלות הרועית משמשים כלים שונים להשגת מטרה אחת, והיא פירוק הרצף הגיאוגרפי הפלסטיני והפיכת הגדה המערבית למובלעות שקל לשלוט בהן ולהטיל עליהן ריבונות ישראלית בצורה הדרגתית ומואצת.פרויקט זה מואץ בזמן שהעולם עסוק בסידורי "היום שאחרי" ברצועת עזה, וביוזמות שמטרתן להקים מבנים או ועדות מעבר לניהול הרצועה מחוץ למסגרת הפתרון המדיני המקיף. בזמן שעתיד עזה מוצג כסוגיה מנהלית או הומניטרית, נמשכים בשטח הניסיונות לעצב מחדש את הרצועה באמצעות קווים צבעוניים וסידורי מה שנקרא "תוכנית (ב')", במקביל לעיצוב מחדש של הגדה המערבית, כך שהעובדות שהכיבוש כופה יהיו ההתייחסות האמיתית לכל מסלול מדיני עתידי, במקום שסיום הכיבוש יהיה נקודת המוצא.ומכאן, התנגדותי במאמרים קודמים לפרויקטים של "היום שאחרי", או לוועדות ולגופים שרוצים לכפות לניהול רצועת עזה מחוץ לרצון הלאומי הפלסטיני, לא נבעה מחילוקי דעות לגבי מנגנוני הניהול עצמם, אלא מההבנה שמה שמתוכנן לא ייעצר בגבולות עזה. כאשר תושלם פעולת בידוד ירושלים וייהודה, ועזה תופרד פוליטית ומנהלית, והגדה המערבית תפוצל על ידי מחסומים, שערים, התנחלויות וכבישי עוקף, והנפת דגלי ישראל ונוכחות קבועה של מחסומים וכוחות הכיבוש ומשטרתם על הכבישים בין ערינו, הדיבור על מדינה פלסטינית רציפה הופך לכותרת פוליטית בלבד, בעוד שבשטח מתבססת מציאות שונה לחלוטין.החמור מכך הוא שישראל אינה מסתפקת בכפיית עובדות אלו, אלא פועלת להפוך אותן לעניין שבשגרה וקבוע. כשם שהדיון הבינלאומי עבר בהדרגה מהסרת ההתנחלויות לדו-קיום עם קיומן, כך רוצים היום שיעבור מסיום הכיבוש לניהול המובלעות ושיפור תנאי החיים בתוכן. וכך הופכת הסוגיה הפלסטינית מסוגיה של שחרור לאומי לסוגיה של ניהול ריכוזי אוכלוסייה מבודדים, בעוד הפרויקט ההתנחלותי ממשיך להתרחב ולהתפשט, מה שמחייב את הפיכת הסכם האוטונומיה הזמנית על פי הסכם אוסלו לצורה קבועה.במציאות זו, עולה שאלה לאומית בעלת חשיבות עליונה, והיא כיצד ניתן לדבר על הסדרים מדיניים פלסטיניים, ועל חידוש הלגיטימיות הלאומית, בעוד הכיבוש פועל במהירות לפרק את האדמה שעליה אמורה לקום המדינה הפלסטינית?הסוגיה כבר אינה נוגעת רק לצעדים מדיניים או בחירותיים, על אף חשיבותם, אלא להגנה על אחדות הגיאוגרפיה והדמוגרפיה הפלסטינית, שכן כל תהליך מדיני, וכל לגיטימיות לאומית, מאבדים את תוכנם אם הם מתקיימים על אדמה המחולקת מחדש וגבולותיה משורטטים מיום ליום.התמודדות עם פרויקט זה אינה מסתכמת בדחיית כל צעד בנפרד או בגינויו בלבד, אלא בהבנת התמונה המלאה. מה שנדרש פלסטינית הוא הגנה על אחדות האדמה, העם והייצוג הלאומי במסגרת ארגון שחרור פלסטין פעיל ורחב כחזית לאומית רחבה, ודחיית כל הפרויקטים שמחליפים את סיום הכיבוש בניהול תוצאותיו, או שמחליפים את המדינה הפלסטינית בקבוצה של מנהלות מקומיות ומובלעות נפרדות.התמודדות זו דורשת המשך בינאום הסוגיה, וחיזוק האחריות המשפטית בפני בית הדין הבינלאומי לצדק ובית הדין הפלילי הבינלאומי מבלי להיכנע ללחצים שמטרתם לשבש את דרכם, וניצול השינויים הגוברים בדעת הקהל העולמית, ובמיוחד בארצות הברית ובשינויים המתרחשים בה ברמת בסיס המפלגה, כדי להעמיק את הבידוד הפוליטי והמוסרי של ישראל, יחד עם העלאת צורות ההתנגדות הפוליטית הברורה והעממית המאורגנת והעצמת עמידת האנשים באמצעות מדיניות יעילה ורצינית וחיזוק הדמוקרטיה, הצדק, האחריות ושיטת הפרדת הרשויות ושלטון החוק, כאשר כל אלה הם חלק מאסטרטגיה לאומית כוללת המחזקת את העמידה ומעלה את עלות הכיבוש וההתנחלות על כל צורותיהם.הדבר המסוכן ביותר העומד בפנינו, הפלסטינים, היום אינו רק המשך הכיבוש, אלא הפיכתו לפרויקט המשרטט מחדש את הגיאוגרפיה והפוליטיקה יחד. לכן, המאבק הלאומי שלנו כבר אינו מוגבל להתמודדות עם התנחלות חדשה או שער ברזל כאן או שם, אלא הפך למאבק להגנה על אחדות האדמה הפלסטינית, שכן כל פרויקט מדיני וכל לגיטימיות לאומית הנובעת מבחירות חופשיות, וכל אופק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ריבונית ודמוקרטית, לא יהיה בר קיימא אם הכיבוש יצליח להפוך את פלסטין לקבוצה של מובלעות נפרדות.ההגנה על אחדות הגיאוגרפיה הפלסטינית הפכה היום לליבת הפרויקט הלאומי המשחרר, הזקוק לניסוח מחדש מול מציאות זו, והיא הקו המפריד בין פרויקט המדינה הפלסטינית לפרויקט הקנטונים והמובלעות שממשלת הכיבוש שואפת לכפות כעובדה מוגמרת, בהיעדר רצון בינלאומי רציני המקשר את הדיבור על עקרון פתרון שתי המדינות לצעדים מחייבים ועונשיים הכופים את סיום הכיבוש תחילה ובאופן מלא, כתנאי שלא ניתן לדלג עליו אם רוצים שפתרון זה יהיה בר קיימא.* חבר המועצה המייעצת של תנועת פתח.