לפני מספר ימים, פגשתי שלושה צעירים פלסטינים. הראשון, מהנדס שעובד כנהג. השני, בעל תואר בניהול עסקים ומוכר קפה. השלישית, סיימה בהצטיינות לפני שלוש שנים, ועדיין ממתינה לשיחה שתבשר לה שיש עבודה המתאימה להתמחותה.אף אחד מהם לא נכשל. הכישלון היה במשהו אחר. במודל שהבטיח להם שהתעודה היא דרכון לעתיד. במשך שנים ארוכות, הטמענו במוחות ילדינו רעיון אחד: למד, סיים לימודים, ותמצא עבודה. אבל העולם השתנה... בעוד הרעיון הזה נשאר כפי שהיה. והיום, איננו עומדים בפני משבר אבטלה חולף, אלא בפני רגע המחייב אומץ לבחון מחדש.הגיע הזמן לשאול את השאלה שבה השתהינו זמן רב: האם המודל החינוכי והכלכלי הפלסטיני עדיין תקף בעידן הבינה המלאכותית, הכלכלה הדיגיטלית, היזמות, ושרשרות הערך הגלובליות?אם התשובה היא כן, מדוע אלפי צעירים מסיימים לימודים מדי שנה מבלי למצוא את מקומם בכלכלה? ואם התשובה היא לא, מדוע אנו חוששים להודות בכך? הבה נהיה הוגנים.אי אפשר לדבר על הכלכלה הפלסטינית מבלי לדבר על הכיבוש הישראלי, המגביל תנועה, מפקיע אדמות, חונק השקעות, וכופה מציאות כלכלית בלתי טבעית. אך יחד עם זאת, הכיבוש אינו זה שקובע את פילוסופיית החינוך שלנו. ואינו זה שמחליט כיצד נקשר את האוניברסיטה לכלכלה. ואינו זה שמונע מאיתנו לבחון מחדש את מדיניותנו. הכיבוש כופה מגבלות קשות, אך אינו מונע מאיתנו לחשוב בצורה טובה יותר.הבעיה אינה באוניברסיטאות. ואינה במרצים. ואינה בסטודנטים. הבעיה היא שכל מוסד פועל בנאמנות בתוך המערכת שלו, בעוד שאין מערכת אחת המאחדת את כולם. יש לנו אוניברסיטאות שמכשירות. ויש לנו מגזר פרטי המחפש מיומנויות שונות. ויש לנו ממשלה המתמודדת עם אתגרים עצומים. אבל היכן הפרויקט הלאומי המקשר את כל הגורמים הללו?העולם כבר אינו מודד את הצלחת האוניברסיטאות במספר הבוגרים. אלא במספר החברות שיצאו ממעבדותיהן. במספר הפטנטים שהפכו למוצרים. במספר מקומות העבודה שיצרו. אנו, לעומת זאת, עדיין חוגגים את מספר התעודות, בעוד שאיננו שואלים: כמה פרויקטים נולדו מהאוניברסיטה הזו? וכמה מקומות עבודה היא יצרה?אוניברסיטה המכשירה אלף מחפשי עבודה, ואינה מכשירה עשרה מייסדי חברות, זקוקה לבחינה מחדש של פילוסופייתה, ולא להגדלת מספר מקומות הלימוד. איננו זקוקים לתיקון תוכניות לימודים מסוימות. וגם לא לפתיחת אוניברסיטה חדשה. אלא לברית לאומית חדשה לחינוך ולכלכלה. ברית שתגדיר מחדש את ההצלחה. כך שההצלחה לא תהיה רק קבלת תעודה, אלא היכולת לייצר ידע, ולהפוך אותו לפרויקט, למוצר, ולהזדמנות עבודה. ברית שתהפוך את האוניברסיטה לשותפה למפעל, לחווה, לחברת התוכנה, לבנק, ולחממת העסקים. ברית שתקשר את הסטודנט לשוק לפני סיום הלימודים, ולא לאחר שנים של המתנה.אני מדמיין את פלסטין בשנת 2040. האוניברסיטאות שלה אינן רק אולמות הרצאות, אלא מרכזי חדשנות. הבנקים שלה אינם מממנים רק צריכה, אלא מממנים רעיונות. לשכות המסחר שלה משקיעות בבוגרים, ולא מסתפקות בקבלתם. העיריות הופכות למעבדות לפתרונות חכמים. והמגזר הפרטי הופך לשותף בעיצוב תוכניות אקדמיות.אז הבוגר לא יהיה מחפש עבודה... אלא יוצר אותה. יש שיחלקו על גישה זו. וזו זכותם. אך מה שאינו מותר הוא להמשיך לחזור על אותו מודל, ואז להתפלא מאותה תוצאה. האומות שיש להן את האומץ לבחון מחדש את המודלים שלהן הן אלו שיוצרות את העתיד. ואילו האומות המסתפקות בניהול משברים, המשברים ינהלו אותן.הדרישה אינה להרוס את מה שבנינו. אלא לבנות עליו מודל חדש ההולם את פלסטין, ההולם את מוחות צעיריה, וההולם את הקרבות עמה. אם הכיבוש כפה עלינו כלכלה יוצאת דופן, התגובה אינה בניהול מציאות יוצאת דופן בכלים מסורתיים, אלא ביצירת מודל פלסטיני חדש, המבוסס על ידע, ייצור, חדשנות, ושותפות.ההיסטוריה אינה שואלת את האומות כמה אוניברסיטאות בנו... אלא מה עשו האוניברסיטאות הללו למולדותיהן. ולכן, השאלה שחייבת להקדים כל תוכנית, כל תקציב, כל כנס, וכל טקס סיום לימודים היא: האם אנו מכינים את ילדינו למשרות של אתמול... או בונים להם את כלכלת המחר?זו השאלה שתקבע את צורתה של פלסטין בעשורים הבאים. ואני חושש שדחיית התשובה עליה... היא הטעות היקרה ביותר שנוכל לבצע כלפי דור שלם.
Share your opinion
האם המודל החינוכי והכלכלי הפלסטיני פג תוקף? לא ביקורת על העבר... אלא קריאה ליצירת העתיד