אייזנקוט מעביר את "ישראל השנייה" מהשוליים למרכז: קריאה פלסטינית בשינויים המבניים בחברה הישראלית

הבחירות הנוכחיות בישראל חורגות מגבולות התחרות המסורתית בין ימין לשמאל, ומחזירות לקדמת הבמה את אחד הפילוגים העמוקים ביותר במבנה החברתי והפוליטי הישראלי; זהו הפילוג בין מה שמכונה "ישראל הראשונה", המייצגת את האליטות האשכנזיות המייסדות של המדינה, לבין "ישראל השנייה", הכוללת בעיקר את יהודי המזרח (המזרחים), אשר במשך עשורים רבים היוו בסיס חברתי רחב מבלי שזכו לייצוג פרופורציונלי למשקלם הדמוגרפי.בהקשר זה, בולט הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט כדמות שונה מהחוויות המזרחיות הקודמות. האיש אינו נלחם את מלחמתו מעמדת מחאה על הדרה, אלא מעמדת שאיפה להנהיג את המדינה עצמה. מנקודת מבט פלסטינית, לא ניתן לקרוא שינוי זה כחלוקה מחדש של מרכזי הכוח בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, אלא כאינדיקטור לשינויים עמוקים יותר הנוגעים למבנה החברתי של המדינה ולגבולות יכולתה להכיל את סתירותיה ההיסטוריות.קשה להבין את עלייתו של אייזנקוט מבלי לחזור לחוויותיהם של יהודים שהגיעו ממדינות ערב והאסלאם בעשורים הראשונים להקמת ישראל. גלי ההגירה המזרחית נקלטו במסגרת פרויקט המדינה הצעירה, אך תהליך הקליטה לא היה שווה ערך לזה שזכו לו העולים מאירופה.עשרות אלפים שוכנו במחנות מעבר (מעברות), ולאחר מכן רבים מהם הועברו לעיירות פיתוח בפריפריה, שם מילאו תפקידים ביטחוניים וכלכליים הרחק ממרכזי ההשפעה הפוליטית והכלכלית. כמו כן, התרבות המזרחית הייתה נתונה ללחצים מתמשכים במסגרת מדיניות "כור ההיתוך", שמטרתה הייתה לייצר זהות ישראלית חדשה בעלת אופי אירופי, דבר שהשתקף בהזדמנויות לחינוך, ייצוג פוליטי ומעמד חברתי של בני קבוצה זו.למרות השיפור ההדרגתי במצבם של המזרחים בעשורים שלאחר מכן, מחקרים ודוחות ישראליים שפורסמו על ידי מוסדות מחקר ורשמיים, כולל המכון הישראלי לדמוקרטיה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עדיין מצביעים על המשך פערים ברמות ההכנסה, החינוך והייצוג בתוך מספר מוסדות המדינה, אף על פי שפערים אלה הצטמצמו בהשוואה לעשורים הראשונים להקמת ישראל.ההיסטוריה הפוליטית הישראלית ראתה מספר ניסיונות לייצוג פוליטי של המזרחים, אך רובם נותרו שבויים בדרישות סקטוריאליות או לא הצליחו לחדור למרכזי קבלת ההחלטות העליונים.אהרן אבוחצירא ניסה באמצעות תנועת "תמ"י" להפוך את המצוקה החברתית לפרויקט פוליטי, אך השפעתו נותרה מוגבלת. דוד לוי, למרות הפופולריות הרחבה שלו בתוך הליכוד, נתפס כנציג השכבות המודרות יותר מאשר כמועמד טבעי להנהגת המדינה. ואפילו שאול מופז, שהגיע לתפקידים הצבאיים הגבוהים ביותר, לא הצליח להפוך את מעמדו הביטחוני למנהיגות פוליטית מאוחדת.חוויות אלו חשפו כי הגעה למוסד הצבאי אינה בהכרח אומרת הגעה לפסגת הפירמידה הפוליטית, וכי "תקרת הזכוכית" שעמדה בפני פוליטיקאים מזרחיים נותרה נוכחת, אם כי בדרגות שונות, במבנה המערכת הפוליטית הישראלית.גדי אייזנקוט מייצג התפתחות איכותית במסלול זה.הוא אינו מציג את עצמו כנציג עדה או קבוצה אתנית, ואינו מסתמך על שיח מצוקה, אלא שואף להציג את עצמו כמדינאי בעל ניסיון ביטחוני ומוסדי המכשיר אותו להנהיג את ישראל בתקופה המאופיינת במשברים פנימיים וחיצוניים מורכבים.כמו כן, מוצאו ממשפחה מרוקאית, והגעתו לראשות המטה הכללי ולאחר מכן לקדמת הבמה הפוליטית, מעניקים למועמדותו מימד סמלי החורג מאישיותו, שכן הוא משקף שינוי הדרגתי במעמדה של "ישראל השנייה" בתוך מבנה המדינה. מסלול זה משקף גם התבגרות גוברת בהשתלבות האליטות המזרחיות בתוך מוסדות המדינה, כך שההשתייכות המזרחית אינה נתפסת עוד כמכשול מבני בפני הגעה לתפקידי הנהגה בכירים כפי שהיה בעשורים הקודמים.מודל זה שונה מניסיונה של תנועת "ש"ס", שבנתה את השפעתה על הזהות הדתית של המזרחים. אייזנקוט שואף לפנות לכלל החברה הישראלית, ולא לקהל מזרחי ספציפי, דבר המעניק לו יכולת רבה יותר לחדור את המחסומים המסורתיים בין המרכיבים החברתיים השונים.חשיבות עלייתו של אייזנקוט, מנקודת מבט פלסטינית, אינה טמונה באישיותו כפי שהיא טמונה במה שהיא חושפת על אופי השינויים בתוך החברה הישראלית.המעבר ההדרגתי של יהודי המזרח משולי המערכת הפוליטית למרכזה משקף שינוי במאזני הכוחות החברתיים, אך יחד עם זאת הוא מייצר מחדש שאלות של זהות, אליטה ואופי המדינה.כמו כן, המשך הוויכוח על היחסים בין האליטות האשכנזיות והמזרחיות מצביע על כך שפרויקט "כור ההיתוך" לא הצליח במלואו להתגבר על ההבדלים התרבותיים והחברתיים שליוו את הקמת המדינה.יחד עם זאת, שינויים אלה מצטלבים עם פילוגים נוספים הנוגעים לדת וחילוניות, וליחסים בין המרכז לפריפריה, ובין הרשות השופטת לרשות המבצעת, מה שהופך את הנוף הישראלי למורכב יותר ממה שהתחרות המפלגתית המסורתית מרמזת.ניתוח המספרים: מה אומרים סקרי דעת הקהל?עלייתו של גדי אייזנקוט אינה מוגבלת לסמליותו כאחד הבולטים מבני "ישראל השנייה", אלא החלה להשתקף באופן מוחשי בסקרי דעת הקהל הישראליים. סקרים שפורסמו בחודש יולי 2026 הראו כי המפלגה בראשותו מתחרה במפלגת הליכוד על ראשות הזירה הפוליטית, כאשר ייצוגה נע בין 21 ל-24 מנדטים, לעומת 21 עד 23 מנדטים לליכוד, עם הבדלים בתוצאות בין מכוני הסקרים. חלק מהסקרים הראו גם שאייזנקוט מקדים את בנימין נתניהו בשאלת "האיש המתאים ביותר לראשות הממשלה", אינדיקטור המשקף שינוי במצב הרוח הכללי בקרב פלח מציבור הבוחרים הישראלי לאור השלכות המלחמה והמשבר הפוליטי המתמשך.עם זאת, תוצאות אלו אינן בהכרח אומרות שהדרך לראשות הממשלה סלולה בפני אייזנקוט; אופייה של השיטה הפרלמנטרית הישראלית הופך את הרכבת הממשלה לתלויה ביכולתו של כל מועמד לבנות קואליציה שתזכה לתמיכתם של לפחות 61 חברי כנסת. לכן, האתגר האמיתי שעומד בפניו עשוי להיות בהנדסת בריתות פוליטיות יותר מאשר בזכייה במספר המנדטים.מזווית זו, הסקרים רוכשים חשיבות החורגת ממימד הבחירות שלהם, שכן הם מרמזים שחלק הולך וגדל מהחברה הישראלית מוכן יותר לקבל דמות השייכת ל"ישראל השנייה" בתפקיד הנהגת המדינה, שינוי הנושא משמעויות חברתיות ופוליטיות החורגות מהתחרות המפלגתית הנוכחית.סיכוםעלייתו של גדי אייזנקוט אינה רק אירוע בחירות חולף, אלא משקפת שינוי במבנה החברה הישראלית ובמאזניה הפנימיים. אם הצלחתו האפשרית מבטאת התקדמות של "ישראל השנייה" לעבר מרכז קבלת ההחלטות, היא גם חושפת את המשך המתחים המבניים שליוו את הפרויקט הציוני מאז הקמתו, ואשר מדיניות ההטמעה וההיתוך לא הצליחו לסיים אותם במלואם.מנקודת מבט פלסטינית, חשיבותם של שינויים אלה אינה טמונה רק בשינוי הפנים בתוך ההנהגה הישראלית, אלא בהבנה כיצד מתעצבות מחדש האליטות ומאזני הכוחות בתוך המדינה, והשתקפות לכך על קבלת ההחלטות בתיקי הסכסוך, הביטחון ומדיניות החוץ. לכן, מעקב אחר שינויים אלה מהווה הכרח אנליטי להבנת החברה הישראלית וכיווניה העתידיים, יותר מאשר מעקב אחר תחרות בחירות חולפת.