לפני מספר ימים, קרן המטבע הבינלאומית הורידה את תחזיותיה לצמיחת הכלכלה העולמית לשנת 2026 ל-3.0%, לאחר שבתחזיותיה הקודמות עמדו על 3.1%, תוך שהיא מנמקת זאת בהמשך המתיחות הגיאופוליטית, עליית מחירי האנרגיה והתגברות אי-הוודאות שעדיין מטילה צל על הכלכלה העולמית.
זה אולי נראה כעדכון תקופתי בלבד של תחזיות הצמיחה, אך למעשה הוא מעלה שאלה כלכלית חשובה יותר מהמספרים עצמם.
אם הסיכונים הגלובליים הולכים וגוברים, מדוע ההחלטות הכלכליות לא נעצרו? ומדוע חברות עדיין משקיעות ומפיצות מחדש את מפעליהן, ומזרימות מיליארדי דולרים לפרויקטים חדשים?
התשובה אינה מתחילה בשיעורי הצמיחה, אלא בקריאת הדו"ח עצמו.
למרות הורדת תחזיות הצמיחה, קרן המטבע הבינלאומית לא דיברה על עצירת הפעילות הכלכלית, אלא הדגישה כי העדיפות בפני קובעי המדיניות היא:
"השבת האמון, יכולת החיזוי והקיימות נותרה עדיפות מדיניות מרכזית".
כלומר, השבת האמון, חיזוק יכולת החיזוי ובניית מדיניות בת קיימא יותר הפכו לעדיפויות החשובות ביותר לשלב הבא.
ביטוי זה אולי נשמע רגיל, אך לדעתי הוא טומן בחובו את המפתח להבנת האופן שבו הכלכלה פועלת.
הכלכלה אינה ממתינה להיעלמות משברים, שכן ההיסטוריה הכלכלית מעולם לא ידעה תקופה נטולת משברים. אך היא זקוקה לכך שהסביבה תהפוך למובנת יותר, כך שחברות, משקיעים וממשלות יוכלו לבסס את החלטותיהם על תחזיות סבירות, ולא על מצב של אי-ודאות מוחלטת.
וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין שני מושגים המשמשים לעיתים קרובות בערבוביה: סיכון (Risk) ואי-ודאות (Uncertainty). למרות שההבדל ביניהם משנה לחלוטין את אופן קבלת ההחלטות הכלכליות.
סיכון פירושו שהאתגרים ידועים, גם אם עלותם גבוהה. מחירי האנרגיה עשויים לעלות, או שיוטלו מכסים חדשים, או ששיעורי הריבית יעלו, אך ניתן להעריך את השפעות המשתנים הללו, ולבנות תרחישים להתמודדות עמם.
אשר לאי-ודאות, זהו מצב שבו כללי המשחק עצמם אינם ברורים. החברה אינה יודעת כיצד תשתנה המדיניות המסחרית, או לאן יפנו מחירי האנרגיה, או אם שרשרות האספקה שעליהן היא מסתמכת כיום יוכלו עדיין לענות על צרכיה בעוד מספר חודשים. במקרה זה, הבעיה אינה בגודל ההפסד הפוטנציאלי, אלא בחוסר היכולת להעריך אותו.
לכן, חברות גדולות לא עמדו בחיבוק ידיים בהמתנה לסיום המשברים, אלא ניסחו מחדש את אסטרטגיותיהן.
לדוגמה, אפל המשיכה לגוון את אתרי הייצור שלה מחוץ לסין, במסגרת אסטרטגיה שמטרתה לחזק את גמישות שרשרות האספקה ולהפחית את התלות במרכז ייצור אחד. כמו כן, TSMC המשיכה לבצע השקעות ענק בארצות הברית, יפן וגרמניה, למרות שעלות הייצור באתרים אלה גבוהה מעלות הייצור בטייוואן.
מבחינה כלכלית, החלטות אלה אינן נראות הגיוניות אם קריטריון ההצלחה הוא רק הפחתת עלויות.
אך הן הופכות הגיוניות יותר אם המטרה היא לבנות יכולת גדולה יותר להמשיך לפעול בסביבה המשתנה במהירות, גם אם הדבר דורש נשיאה בעלויות גבוהות יותר.
וזה מסביר, בחלקו, את מה שנאמר בדו"ח קרן המטבע הבינלאומית.
הצמיחה הכלכלית אינה קשורה רק לירידה בסיכונים, אלא ליכולת הכלכלה להבין אותם ולהסתגל אליהם.
לכן, כלכלות אינן ממתינות לסיום המשברים כדי לפעול, אלא מתחילות לפעול כאשר מצב אי-הוודאות הופך לסיכונים שניתן להעריך ולנהל.
מסיבה זו, השאלה החשובה ביותר בכל משבר אינה:
מתי הוא יסתיים?
אלא: מתי גבולותיו יהפכו ברורים יותר, כך שאנשים, חברות וממשלות יוכלו לקבל את החלטותיהם בביטחון רב יותר?
הערך האמיתי של דוחות המוסדות הכלכליים הבינלאומיים אינו טמון במספרי הצמיחה שהם מפרסמים, אלא במסרים שהם נושאים לגבי אופי השלב הבא. ודו"ח קרן המטבע האחרון אינו אומר שהעולם הפך יציב יותר, וגם אינו אומר שהסיכונים נעלמו, אלא מפנה את תשומת הלב לעובדה חשובה יותר: שהשבת האמון וחיזוק יכולת החיזוי הפכו לתנאים חיוניים להמשך הצמיחה.
ומכאן, האתגר האמיתי בפני קובעי המדיניות אינו בניית כלכלה נטולת משברים, שכן מטרה זו לא הושגה בשום שלב בהיסטוריה הכלכלית, אלא בניית כלכלה המסוגלת לקבל החלטות גם בזמן משברים, שכן השווקים יכולים לחיות עם סיכונים, אך לעיתים רחוקות הם יכולים לחיות עם עתיד בלתי צפוי.
הכלכלה אינה חוששת ממשברים כפי שהיא חוששת מהיעדר היכולת לצפות אותם.
شارك برأيك
ממה הכלכלה חוששת יותר ממשברים?