מאת: אבי שליים
אבי שליים (נולד ב-31 באוקטובר 1945) הוא היסטוריון ואקדמאי בריטי-ישראלי שנולד בבגדד למשפחה יהודית עיראקית. הוא פרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד, ויועץ לקמפיין "בריטניה חייבת לפלסטין" (Britain Owes Palestine). הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החדשים הבולטים שקראו מחדש את ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, והתפרסם בעמדותיו הביקורתיות כלפי הנרטיב הציוני המסורתי, תוך אימוץ שיח תומך בזכויות הפלסטינים ומבקר את המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני.
שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, הכריז כי מטרתה הסופית של ממשלתו היא לדחוף מספרים גדולים של פלסטינים לעזוב את עזה באמצעות מה שכינה "הגירה מרצון", שתתבצע "בזמן הנכון ובדרך הנכונה". אך מה שנדון בפועל הוא תוכנית ארוכת טווח לטיהור אתני, המבוססת על הפיכת תנאי החיים בעזה לבלתי נסבלים. עבור כל מי שלמד את ההיסטוריה של פלסטין, שיח זה מהדהד בבירור אסון שהתרחש בעבר.
ביליתי את רוב הקריירה האקדמית שלי בחקר הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, סכסוך שנוצר בבריטניה. בשנת 1917, במחי יד אימפריאלי, הפכה הארץ המובטחת לנושא של שתי הבטחות: היא הובטחה תחילה לערבים, ולאחר מכן לתנועה הציונית. "הצהרת בלפור" התחייבה לתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ שרובם המכריע של תושביה היו פלסטינים ערבים, ללא ידיעתם או הסכמתם.
לאחר מכן שלטה בריטניה בפלסטין במשך שלושה עשורים, והקימה מבנה משפטי ומנהלי שהעניק זכויות יתר לקהילה אחת על חשבון אחרת, תוך הגבלת שיטתית של זכויות הפלסטינים. הנציב העליון הבריטי הראשון לפלסטין, הרברט סמואל, היה יהודי וציוני נלהב שאימץ בחום את הפרויקט הציוני. הוא חנך מדיניות של הגירה יהודית בלתי מוגבלת ורכישת קרקעות, מדיניות שבהמשך הציתה את המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ל-1939.
בשנת 1948, בריטניה נסוגה מסכסוך שמדיניותה תרמה לעיצובו, והותירה את האוכלוסייה המקומית ללא הגנה. במהלך המלחמה שבעקבותיה, כ-750 אלף פלסטינים הפכו לפליטים, ושמה של פלסטין נמחק מהמפה, מה שידוע בערבית כ"הנכבה".
באותה שנה, ישראל ביצעה טיהור אתני בפלסטין. כיום, גורמים ישראלים עוטפים את הטיהור האתני במונחים כמו "הגירה מרצון". אך כאשר עם נתון להפצצות מתמשכות, מצור חונק, והרס שיטתי של בתים, בתי חולים ומקורות מזון, לא ניתן לתאר כל עזיבה כ"מרצון", אלא מה שקורה הוא עקירה כפויה של אזרחים. בלקסיקון הציוני זה נקרא "טרנספר", ואילו במשפט הבינלאומי זוהי פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.
הדמיון בין המלחמה המתנהלת בעזה למלחמת 1948 ברור לחלוטין. אז, כמו היום, עקירת הפלסטינים מאדמתם תוארה כתוצאה מצערת של המלחמה, ולא כמטרה ממטרותיה, בעוד שהפלסטינים נשללו מכל תפקיד אמיתי בקביעת עתידם.
בהקשר זה, קמפיין "בריטניה חייבת לפלסטין" הגיש עתירה משפטית בת 400 עמודים לממשלת בריטניה, המתעדת את הפעולות הבלתי חוקיות של בריטניה בתקופת המנדט. העתירה מתארת, בפרטים מזעזעים, את האלימות והאכזריות שהפעיל הצבא הבריטי, עונשים קולקטיביים, מעצרים שרירותיים והוצאות להורג בשטח כדי לדכא את המרד הערבי. היא גם מתעדת את מדיניות ממשלת בריטניה שהפכה את אובדן פלסטין על ידי הפלסטינים לא רק לאפשרי, אלא לסביר.
קואליציה חוצת מפלגות הכוללת 45 חברי פרלמנט וחברי בית הלורדים קראה לראש ממשלת בריטניה להגיב לעתירה זו. אך לאחר שמונה חודשים, הממשלה לא פרסמה כל תגובה. שתיקה זו כשלעצמה מהווה צורה של שותפות לפשעים הבריטיים נגד העם הפלסטיני מאז 1917 ועד היום.
ראש הממשלה לשעבר קיר סטארמר הדגיש את אמונתו בצורך ליישם את החוק הבינלאומי. אולם, בעלות על סמכות מוסרית בזירה הבינלאומית דורשת עקביות מוסרית גם בתוך המדינה. בריטניה אינה יכולה לגנות באמינות את העקירה הכפויה שמבצעת ישראל בעזה ובגדה המערבית בשנת 2026, בעודה מסרבת להכיר בתפקידה המרכזי בעקירת הפלסטינים בשנת 1948.
כמו כן, כלי השליטה שפותחו בתקופת המנדט, כולל עינויים, עונשים קולקטיביים, גירוש והשעיית פיקוח שיפוטי, לא נעלמו עם סיום המנדט הבריטי המביש, אלא ירשה אותם מדינת ישראל, הרחיבה אותם וביססה אותם במוסדותיה.
ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה באופן אוטומטי, אלא משחזרת את עצמה מכיוון שאלה שיש להם את היכולת לשבור את המעגל הזה בוחרים שלא להשתמש בה. ההצדקה לשתיקה הבריטית כלפי הפשעים הישראליים בעזה הסתיימה מזמן, והגיע הזמן שבריטניה תכבד את החוק הבינלאומי, תטיל אחריות על ישראל, ותסיים את שותפותה בהרס עזה.
شارك برأيك
העקירה הכפויה בעזה מהדהדת את הנכבה של 1948... ועל בריטניה להתמודד עם מורשתן יחד