חזון פוליטי בין דיאלוג לאומי לבחירות

ברגעים המכריעים בתולדות העמים, החלטות אינן נמדדות בהיקף המחלוקת שהן מעוררות, אלא ביכולתן להגן על הפרויקט הלאומי ועל לגיטימיותו. כיום, על רקע הדיון שעוררה קריאתו של הנשיא מחמוד עבאס לערוך בחירות למועצה הלאומית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית, ובעקבותיה דחיית הקריאה על ידי מספר פלגים לאומיים ואיסלאמיים ודרישתם לדיאלוג לאומי מקיף ולכינוס המזכירים הכלליים, הופך הכרחי להפנות מחדש את הדיון מריבוע המחלוקת הפוליטית לריבוע האינטרס הלאומי העליון.האמת הראשונה שעליה יש להסכים היא שהעם הפלסטיני עובר את השלב המסוכן ביותר מאז הנכבה, שלב גדול יותר ממחלוקות ארגוניות. המלחמה בעזה וההשמדה שהותירה אחריה, ההתפשטות ההתנחלותית והסיפוח בגדה המערבית, וייהוד ירושלים, לצד הפרויקטים המוצעים לניהול רצועת עזה הרחק מהמערכת הפוליטית הפלסטינית, כל אלה מאשרים כי הסוגיה הפלסטינית ניצבת בפני אתגרים קיומיים הדורשים מוסדות לאומיים חזקים ולגיטימיים המסוגלים לקבל החלטות ולייצג את העם הפלסטיני.בהקשר זה, אין לקרוא את הקריאה לבחירות למועצה הלאומית כצעד המכוון נגד פלג כלשהו, אלא כהכרח לאומי ודמוקרטי שמטרתו לחדש את הלגיטימיות הפלסטינית ולבנות מחדש את מוסדות אש"ף, כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני. איננו יכולים לדרוש מהקהילה הבינלאומית לכבד את הרצון הפוליטי של העם הפלסטיני בעוד אנו מהססים לחזור אל העם הזה כדי לחדש את מוסדותיו הלאומיים.הלגיטימיות במחשבה הפוליטית נובעת מהרצון החופשי של האזרחים. חידוש לגיטימיות זו באמצעות בחירות אינו מותרות פוליטית, אלא הכרח חוקתי ולאומי, במיוחד לאור התמורות האזוריות והבינלאומיות העדות לניסיונות הולכים וגוברים לשרטט מחדש את עתיד הסוגיה הפלסטינית ללא השתתפות הפלסטינים עצמם.מנגד, דרישתם של מספר פלגים לפתוח בדיאלוג לאומי מקיף ראויה להתייחסות ברוח של אחריות לאומית, ולא בהיגיון של התיישרות פוליטית. דיאלוג לאומי הוא הכרח לשמירה על האחדות הלאומית, אולם הדיאלוג אסור שיהפוך לתחליף קבוע לדמוקרטיה. הקשר בין דיאלוג לבחירות אינו קשר של סתירה, אלא קשר של השלמה. הדיאלוג צריך להכין את הסביבה הפוליטית והמשפטית הדרושה להצלחת הבחירות, ולטפל בסוגיות השנויות במחלוקת הנוגעות למנגנוניהן ולערבויותיהן, בעוד הבחירות נשארות הכלי הדמוקרטי המעניק לגיטימיות למוסדות הלאומיים ומחדש את האמנה החברתית בין העם למנהיגותו.מבחינה משפטית, אש"ף אינו רכוש של פלג כלשהו, כולל תנועת פתח, אלא הוא הבית הפוליטי המאחד את כל הפלסטינים. חידוש מוסדותיו הוא אחריות לאומית קולקטיבית החורגת משיקולים ארגוניים ופלגיים. ככל שנתמהמה בחידוש מוסדות אלה, כך תגדל יכולתם של גורמים חיצוניים לכפות הסדרים פוליטיים ומנהליים שאינם משקפים את הרצון הפלסטיני.עניין זה מקבל חשיבות יתרה לאור הדיונים הבינלאומיים שאנו עדים להם כיום בנוגע ל"יום שאחרי" בעזה, והופעת פרויקטים המדברים על מועצות לניהול הרצועה, הסדרים ביטחוניים, ונוסחאות שלטון ושיקום הנדונים לעיתים במנותק מהמוסדות הפלסטיניים הלגיטימיים. התגובה הטובה ביותר לפרויקטים אלה אינה רק בדחייתם, אלא בהוכחת יכולתם של הפלסטינים לנהל את ענייניהם בעצמם, לחדש את לגיטימיות מוסדותיהם, ולנהל את מחלוקותיהם באמצעות אמצעים דמוקרטיים.נותרות שאלות לגיטימיות שניתן לענות עליהן באמצעות דיאלוג, כולל עריכת בחירות בירושלים או בעזה או תוצאות הבחירות הפלסטיניות, האם הן יהיו מקובלות על ידי הקהילה הבינלאומית והכיבוש? בשנים 2005/2006 לאחר הבחירות, הממשלה סבלה ממצור פיננסי חונק, מעצרים ולחצים חיצוניים ששיבשו את הדמוקרטיה ומנעו את המשך העבודה. מי יבטיח שהתסריט הזה לא יחזור על עצמו היום?האחדות הלאומית אינה נבנית רק בהצהרות פוליטיות, ולא בחלוקת שלל פלגית, אלא באמנה חברתית חדשה שבה כולם כפופים לעם הפלסטיני כמקור הסמכויות ובעל ההחלטה הסופית. הבחירות אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לבנייה מחדש של האמון בין האזרח למוסדותיו, לחיזוק האחדות הלאומית, ולביסוס עקרון חילופי השלטון השלווים והאחריותיות. אחריותנו הלאומית מחייבת אותנו לשלב בין דיאלוג אחראי לבחירות דמוקרטיות, כשני מסלולים משלימים ולא סותרים, ושניהם מהווים את הכניסה האמיתית להשבת האמון ובניית מערכת פוליטית המסוגלת יותר להתמודד עם אתגרי השלב. ולהתקדם בתהליך השחרור מהכיבוש ומימוש זכות ההגדרה העצמית.