"מפות הבידוד".. שרטוט מחדש של כללי היחסים עם תל אביב

הסנקציות המערביות האחרונות שהוטלו על אישים ותנועות הקשורות לאלימות המתנחלים אינן עוד עמדה מוסרית חולפת או תגובה דיפלומטית זמנית, אלא משקפות שינוי הדרגתי במבנה השיח הבינלאומי כלפי המדיניות הישראלית, במיוחד לאור הסלמת מדיניות ההתנחלויות המערערת ישירות את פתרון שתי המדינות, שהוא הבסיס שעדיין זוכה להכרה בינלאומית רחבה, ומהווה את ליבת החזון המדיני שאומץ על ידי ההנהגה הפלסטינית כמסגרת היחידה האפשרית להשגת יציבות צודקת וקבועה.כאשר מדינות מערביות כמו צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, נורווגיה וניו זילנד פועלות במסלול כמעט סימולטני להטלת צעדי ענישה, איננו עומדים בפני "גינוי פוליטי" בלבד, אלא בפני התאמה הדרגתית מחדש של משוואת היחסים עם ישראל, והגדרה מחדש של מה מקובל ומה אינו מקובל בניהול הסכסוך, במיוחד כאשר מדובר בעובדות בשטח המערערות את החוק הבינלאומי, ובראשן החלטות האו"ם הרואות בהתנחלויות בלתי חוקיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים.בספרות הפוליטית, סנקציות נתפסות ככלי לחץ רך המשמש כאשר יעילות הדיפלומטיה המסורתית נשחקת. אך מה שמייחד את הרגע הנוכחי הוא שהסנקציות הללו אינן מכוונות רק נגד התנהגויות אינדיבידואליות, אלא נקראות כסימן לדאגה בינלאומית גוברת מהשינויים המבניים בתוך השיח הפוליטי הישראלי, במיוחד עם עליית זרמים ימניים קיצוניים המתייחסים לגדה המערבית כהרחבה ריבונית פתוחה, ולא כשטח כבוש הכפוף לסמכות החוק הבינלאומי.מנקודת מבט זו, ההצהרות הפומביות של אישים פוליטיים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הן יותר מסתם שיח פנימי; הן משקפות מגמה המאיימת לסגור לחלוטין את האופק הפוליטי, באמצעות ערעור עקרון פתרון שתי המדינות, המהווה מאז הסכמי אוסלו ועד היום את העמוד התווך העיקרי לכל הסדר מקובל בינלאומית, ושההנהגה הפלסטינית עדיין רואה בו את האפשרות המציאותית היחידה, למרות כל הנסיגות שחוותה בשטח.מדינות המערב, ובמיוחד האירופיות שבהן, אינן מתייחסות לפתרון שתי המדינות כאפשרות רגשית, אלא כמבנה יציבות פונקציונלי למערכת האזורית. ומכאן, כל שיח פוליטי הדוחף לסיפוח או לקיבוע הכיבוש נתפס כאיום ישיר על הסדר הבינלאומי הקיים המבוסס על לגיטימציה וחוק, ולא רק כמחלוקת פוליטית בין שני צדדים לא שווים.אולם, החשיבות העמוקה יותר של סנקציות אלו אינה טמונה רק בתוכנן, אלא בהקשר הזמני שלהן. העולם חווה רגע של עיצוב מחדש של הסדר הבינלאומי, שבו מתערבבים מלחמת אוקראינה, התחרות האמריקאית-סינית, עליית הפופוליזם באירופה, עם משבר גובר באמינות המערכת המערבית עצמה, כתוצאה מהאשמות בכפל סטנדרטים ביישום החוק הבינלאומי וזכויות האדם.במסגרת זו, סוגיית ההתנחלויות הפכה לנטל פוליטי ומוסרי גובר על בירות המערב, שכן כבר לא ניתן להמשיך להגן על סדר בינלאומי בהקשר מסוים, ולהתעלם מהפרותיו בהקשר אחר, מבלי לאבד את מאגר האמינות שעליו נשענות מדינות אלו בשיחן העולמי.עם זאת, נותר הכרחי להבחין בין מהלכי ענישה סמליים לבין שינוי אסטרטגי עמוק. שכן, עד כה, היחסים המערביים עם ישראל עדיין נשלטים על ידי רשתות צפופות של אינטרסים ביטחוניים, צבאיים וכלכליים, ההופכות את רעיון הניתוק המוחלט לאפשרות רחוקה. לכן, המדיניות הנוכחית נראית קרובה יותר ל"ניהול לחץ מחושב" שמטרתו להכיל את ההתפוצצות, ולא לעצב מחדש את הברית באופן יסודי.אך מנגד, הסכנה האמיתית אינה טמונה בסנקציות עצמן, אלא בהצטברותן ההדרגתית והפיכתן למגמה פוליטית ארוכת טווח, המשקפת שינוי במצב הרוח הבינלאומי כלפי מדיניות הכיבוש וההתנחלויות. שכן, בידוד אינו נכפה בבת אחת, אלא נבנה שכבה על שכבה: מגינוי, למגבלות, לסנקציות אינדיבידואליות, ועד להגדרה מחדש של מעמד המדינה בתוך המערכת הבינלאומית.בהקשר הפלסטיני, שינויים אלו מדגישים מחדש את מרכזיות החוק הבינלאומי והחלטות הלגיטימציה הבינלאומית, וכי סיום הכיבוש ועצירת ההתנחלויות הם הפתח האמיתי לכל יציבות, וכי התעלמות מהזכויות הלאומיות הפלסטיניות יכולה להביא רק למתח וחוסר יציבות נוספים באזור.מכאן, ניתן להבין רגע זה כמבחן רציני לרצון הקהילה הבינלאומית: האם פתרון שתי המדינות יישאר רק סיסמה פוליטית, או שיתורגם למדיניות מעשית שתסיים את מציאות הכיבוש ותחזיר את הכבוד לזכויות הפלסטיניות הלגיטימיות?בסיכומו של דבר, המסר הבינלאומי הנוכחי נראה ברור יותר מבעבר: שום פרויקט פוליטי אינו יכול להימשך אם הוא מבוסס על ערעור החוק הבינלאומי וסגירה מוחלטת של האופק הפוליטי. וכאשר הגיאוגרפיה הופכת לכלי לכפיית עובדות במקום להיות מסגרת לפתרונן, מפות הפוליטיקה מתחילות להשתנות, ועימן נוצרות – באיטיות רבה אך ביציבות – מפות הבידוד.