בעוד שהקהילה הבינלאומית עסוקה בתיקים אזוריים מורכבים, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פרסם הצהרות מסלימות המכינות את הקרקע לשלב חדש של תוקפנות נגד רצועת עזה. נתניהו אישר כי כוחותיו, ששלטו במחצית משטח הרצועה, הרחיבו את השפעתם ל-60%, ונתנו הוראות ברורות לצבא להתקדם לשליטה על 70% מהשטח הכולל, תוך הפרה בוטה של הבנות קודמות.
ההצהרות לא עצרו בממד הצבאי בשטח, אלא התרחבו לכלול יעדים דמוגרפיים, כאשר שר הביטחון ישראל כץ צייץ ואישר את מחויבות הממשלה למנוע כל שליטה אזרחית או צבאית של חמאס. כץ ציין בבירור כי פרויקט 'העקירה מרצון' של הפלסטינים עדיין קיים ויבוצע בזמן ובאופן שישראל תמצא לנכון, מה שמשקף זלזול מוחלט בעמדות הבינלאומיות המתנגדות לעקירה.
תיאום זה בין נתניהו וכץ חושף אסטרטגיה של 'חניקת עזה' באמצעות כיבוש הדרגתי, כאשר הראשון לוקח על עצמו את משימת ההתרחבות הצבאית בשטח, בעוד השני מקדם את המטרה הסופית של ריקון האדמה מתושביה. מהלכים אלה מגיעים בזמן שישראל ממשיכה להשתמש בנשק הרעבה, מניעת תרופות ושליטה בתנועת אנשים ככלי מלחמה חיוניים כדי להכניע את האוכלוסייה התומכת.
בשטח, הנתונים שפורסמו על ידי משרד הבריאות מצביעים על עלייה מסוכנת במספר הקורבנות, כאשר בחודש מאי האחרון נרשמו 119 הרוגים, המספר הגבוה ביותר מאז אוקטובר. מאז חתימת מה שמכונה 'הסכם טראמפ', נהרגו 933 פלסטינים ואלפים נוספים נפצעו, מה שמוכיח שההסכמים הפוליטיים לא עצרו את מכונת ההרג אלא הפכו אותה לשחיקה יומיומית בקצב מחושב.
דיווחים תקשורתיים בינלאומיים מצביעים על כך שמה שישראל מכנה 'הגירה מרצון' אינו אלא תהליך טיהור אתני שיטתי, שכן דחיפת תושבים לעזוב לאחר הרס בתיהם ותשתיותיהם ומניעת מזון מהם אינה יכולה להיחשב כבחירה חופשית. הבחירה בין מוות תחת הפצצה או עזיבה לגלות היא שיא הכפייה והאילוץ המופעלים נגד אזרחים חסרי הגנה.
בתוך הממסד הצבאי, עולים קולות הדוחפים להכרעה צבאית כוללת, כאשר גנרלים כמו יניב עשור מובילים מגמה לפתוח במבצע התקפי רחב שמטרתו לפרק את ההתנגדות מנשקה לחלוטין תוך מספר שבועות. למרות העיסוק בחזיתות אחרות, אפשרות זו עדיין עומדת חזק על שולחנו של נתניהו, במיוחד עם התקרבות הבחירות של 2026 וצורך להשיג 'תמונת ניצחון' מכרעת.
האסטרטגיות המוצעות במסדרונות ההנהגה הישראלית רבות, וביניהן בולטת 'התוכנית ההדרגתית' המציעה לחלק את הרצועה לריבועים גיאוגרפיים ודמוגרפיים שיטופלו בנפרד. תוכנית זו מבוססת על פינוי התושבים מהצפון לדרום והרס כל מה שנותר מסימני החיים באזורים המפונים כדי להבטיח אי-חזרה אליהם, תוך פתיחת נתיבי ביטחון לבדיקה ועקירה חיצונית.
שלטונות הכיבוש מעכבים בכוונה כל פרויקט שיקום או הקמת רשות מנהלית מסודרת בתוך הרצועה, במטרה להנציח את מצב הכאוס ולהפוך את עזה למקום בלתי ראוי למגורי אדם. גישה זו נועדה לדחוף משפחות לעזוב מחשש לעתיד ילדיהן, וזהו לב התוכנית הישראלית שמטרתה לחסל את הסוגיה הפלסטינית דרך שער עזה.
מנגד, האליטות הביטחוניות הישראליות רואות כי גורם הזמן פועל לטובתן בהיעדר לחצים בינלאומיים או אזוריים אמיתיים, ובשליטת הצבא על כל המעברים והפתחים המובילים לרצועה. עם זאת, עמידתם של תושבי עזה על אדמתם היא המכשול היחיד והעיקרי בפני יישום תוכניות גיהנומיות אלה, וזה דורש תמיכה פלסטינית וערבית החורגת מגבולות הצהרות מילוליות.
השלב הנוכחי נחשב למבחן הקשה והגורלי ביותר עבור הסוגיה הפלסטינית, כאשר נתניהו ממהר להפוך את הכיבוש הזמני למציאות קבועה וכפויה בכוח הנשק. ההימור נשאר על יכולתו של העם הפלסטיני בעזה לסכל את תוכניות העקירה, בהתחשב בכך ששהותם על אדמתם היא המפתח היחיד להגנה על עתיד פלסטין וזהותה הלאומית.
כץ אישר את כוונת ישראל לגרש פלסטינים תחת הכותרת 'הגירה מרצון', אך הבחירה בין אסון הומניטרי לבין גלות אינה בחירה מרצון אלא טיהור אתני.
شارك برأيك
תוכניות עקירה והרחבת הכיבוש: עזה מתמודדת עם אסטרטגיית 'חניקה הדרגתית'