משוואת העמידה והעימות: מדוע טהראן מסרבת להיכנע ללחצי טראמפ?

במסדרונות הבית הלבן גוברות השאלות לגבי המניעים המונעים מטהראן להכריז על כניעה מוחלטת למדיניות 'הלחץ המרבי' שמנהיג נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. המתווך הדיפלומטי סטיב ויטקוף חשף את מבוכתו של טראמפ לנוכח אי-היענותם של האיראנים, למרות ריכוזי כוחות ימיים ולחצים כלכליים חסרי תקדים שמטרתם לאלץ אותם להציע ויתורים מהותיים.

משקיפים סבורים כי הצהרות אלו עשויות להעניק לטהראן יתרון משא ומתן בלתי מכוון, שכן הן מציגות את טראמפ בעמדה של חוסר יכולת לאכוף את איומיו המתמשכים מזה חודשים. בעוד הנשיא האמריקאי שואף להגיע להסכם היסטורי שיעלה על הישגיו של קודמו אובמה, הוא מוצא את עצמו לכוד בין האפשרות של מלחמה כוללת, שאת השלכותיה הוא חושש, לבין כישלון מאמצי השכנוע הדיפלומטיים.

בהקשר קשור, ציפיות של אקדמיה מפרצית עוררו ויכוח נרחב לגבי קבלתה הקרובה של איראן ל-90% מהתנאים האמריקאיים, הכוללים צמצום תוכנית הגרעין ופירוק טילים בליסטיים. עם זאת, הסבירות להתקפה צבאית נותרה גבוהה בשל חוסר אמון הדדי, מה שמשקף את מורכבות הזירה הפוליטית והצבאית באזור.

מצד שני, קולות בתוך ארצות הברית דוחקים בצורך להיפטר מהמשטר האיראני במקום לנהל עמו משא ומתן, בטענה שכל הסכם יהיה זמני וחלש. מגמה זו באה לידי ביטוי בפרסום מחדש של סרטונים על ידי טראמפ הקוראים להפסיק את המסלול הדיפלומטי ולהתמקד בשינוי המשטר כפתרון יחיד לסיום האיום הגרעיני.

אך המציאות הצבאית מציבה אתגרים שונים, כאשר ראש המטה המשולב של הכוחות המזוינים האמריקאים, הגנרל דניאל קין, הזהיר מפני הידרדרות לעימות ארוך טווח עם איראן. אזהרה זו נענתה בתגובה חריפה מטראמפ, שראה בה 'חדשות כזב', והדגיש כי הניצחון יהיה קל ומובטח במקרה של החלטה על עימות צבאי.

הצהרות אמריקאיות אחרונות לגבי התקרבותה של איראן לייצור פצצת גרעין תוך שבוע אחד מחזירות לזיכרון את התירוצים שהועלו לפני פלישת עיראק לפני עשורים. הסלמה מילולית זו סוללת את הדרך ללגיטימציה של כל תקיפה צבאית אפשרית שעשויה לכוון למתקנים חיוניים איראניים לפני תום המועד המשוער.

בשטח, דיווחים מצביעים על ריכוזי כוחות צבאיים אמריקאיים חסרי תקדים באזור, הכוללים מאות מטוסי קרב, נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים. למרות גודלו העצום של כוח זה, מומחים צבאיים מפקפקים ביכולתו להפיל את המשטר או לשלוט על הקרקע ללא צורך במספרים כפולים של כוחות יבשה.

המצב האיראני שונה מהחוויה העיראקית בשנת 2003 מבחינת היעדר תמיכה אזורית או פנימית לכל התערבות צבאית זרה. כמו כן, המשטר האיראני הפגין יכולת עילאית להשתמש בכוח מופרז כדי לדכא כל מרד פנימי, מה שהופך את ההימור על קריסתו מבפנים במהלך מלחמה לעניין רצוף סיכונים.

בנוסף, לאיראן יש מבנה הנהגה חלופי ומוכן מראש להתמודדות עם חיסולים שעשויים לפגוע בסמליה הפוליטיים או הצבאיים. טהראן שואבת השראה מכך מניסיונו של חיזבאללה בלבנון, שהצליח להחליף את הנהגתו הבכירה במהירות שיא לאחר סדרת חיסולים ישראליים, מה שמבטיח את המשכיות שרשרת הפיקוד.

מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו סיכם את סוד 'העקשנות' האיראנית בממד האידיאולוגי, וציין כי התמודדות עם הנהגה המקבלת החלטותיה על בסיס דתי הופכת את המשא ומתן למורכב ביותר. ממד דתי זה מעניק למשא ומתן האיראני יכולת עמידה ותמרון החורגת מהחישובים הפוליטיים המסורתיים המבוססים על רווח והפסד חומרי.

כמו כן, מודל ההתנגדות ברצועת עזה בולט כגורם השראה לטהראן ולבעלות בריתה באזור, כאשר פלגי ההתנגדות הצליחו לעמוד במשך שנתיים מול ארסנל צבאי עצום. עמידה זו מחזקת את האמונה בקרב ההנהגה האיראנית כי טכנולוגיה צבאית מתקדמת אינה מבטיחה תמיד הכרעה בקרבות נגד רצון עמים או מדינות בעלות עומק היסטורי.

איראן מנסה כעת להימנע מהרס מוחלט באמצעות הצעת ויתורים 'מקובלים' בתיק הגרעין, בתנאי שלא תישלל ממנה זכויותיה מהן נהנות מדינות אחרות באזור. עם זאת, ההתעקשות האמריקאית לפרק את כל קלפי הכוח האיראניים מציבה את האזור על סף תהום, כאשר באופק נראה רק אפשרות של תגובה או כאוס.

כל מתקפה צבאית רחבת היקף תוביל בהכרח לייצור מחדש של מצב של פיגור ונסיגה כלכלית בכל המזרח התיכון. זה מה שנתניהו ובעלי בריתו שואפים להשיג כדי להבטיח את עליונותה המוחלטת של הכיבוש הישראלי, הרחק מכל איומים קיומיים שעשויים להוות הכוחות האזוריים העולים.

לסיכום, התמונה נשארת פתוחה לכל האפשרויות, בין דיפלומטיה של הרגע האחרון לבין תופי מלחמה המהדהדים בעוצמה בוושינגטון ובתל אביב. הימים הקרובים יחשפו אם איראן תצליח לעבור את הסערה הזו, או שהאזור עומד בפני רעידת אדמה פוליטית וצבאית שתשנה את פניו לשנים ארוכות.

הם תוהים מדוע האיראנים לא באו אלינו לומר שאיננו רוצים להחזיק בנשק גרעיני תחת לחץ עצום זה.