הטבח של ישראל בעובדי הסיוע הוא טרגדיה. אבל זה גם סיפור של גזענות מערבית

פיטר אובורן

התקשורת והמעמדות הפוליטיים במערב עשו יותר רעש על ההרג הישראלי של שבעה עובדי סיוע מאשר על 32,000 ההרוגים הפלסטינים

בהתקרב לשישה חודשים של זוועה רצח עם בעזה, הצבא הישראלי טבח ביותר מ-32,000 פלסטינים, עם אלפי גופות נוספות שהתפרקו מתחת להריסות הרצועה. יותר מ-70,000 פצועים, רבים נפגעים לכל החיים.

בין ההרוגים לפחות 90 עיתונאים ועובדי תקשורת פלסטינים, וכמעט 200 עובדי סיוע. כ-13,000 ילדים ו-9,000 נשים נהרגו על ידי ישראל.

וזה לא אומר על הרס שיטתי של בתי ספר ובתי חולים, עקירה של 85 אחוזים מאוכלוסיית עזה המונה 2.3 מיליון, וגם לא על העמקת הרעב.

אותו שיעור התשה בבריטניה היה מביא למותם של לפחות מיליון בריטים, כולל כ-400,000 ילדים.

עד אתמול, פוליטיקאים של שתי המפלגות הפוליטיות הבריטיות המרכזיות, השמרנים והלייבור, יחד עם התקשורת המרכזית, היו רגועים בכל זה. הם תמכו בטבח והגנו על הרוצחים.

התקשורת הבריטית עשתה דמוניזציה או דה-הומניזציה של פלסטינים, תוך שהיא מטילה את משקלם מאחורי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

לעתים קרובות מדי התקשורת האמינה לשקרים ולבדיות שסיפר להם הצבא הישראלי, תוך דיכוי או התעלמות מראיות מתגברות לזוועות ישראליות.

בן לילה, נראה שזה השתנה.

סערה תקשורתית

תסתכל על כותרת התזה, למשל, בעיתון השיא המוביל של בריטניה, הטיימס. הוא כתוב: "זעקה על מוות של עובדי סיוע".

בולטות על פני העמוד הראשון היו תצלומים של שלושה קורבנות של התקיפה הישראלית של יום שלישי נגד שיירת סיוע שנסעה בעזה מטעם ארגון הצדקה World Central Kitchen.

שבעה עובדי סיוע נהרגו בסך הכל בפיגוע; שלושה בריטים, אחד אוסטרלי, פולני, אמריקאי-קנדי, ורק אחד מהם דווח כפלסטיני.

זהו אותו עיתון טיימס שרק לפני חודשיים העביר את פסיקת בית הדין הבינלאומי (ICJ) כי יש לחקור את ישראל בגין רצח עם לעמוד 42 (עמוד שלישי במדור הבינלאומי).

איננו צריכים להשלות את עצמנו שהטיימס, ועיתונים בריטיים אחרים, היו מריצים את הסיפור בעמוד הראשון שלו לו היו המתים נושאים שמות ערביים

אותו עיתון "טיימס" שלפני יומיים נכשל לחלוטין בדיווח על הערת הפצצה של יו"ר ועדת החוץ, אלישיה קרנס, לפיה עורכי הדין הממשלתיים ידעו שישראל הפרה את החוק ההומניטארי הבינלאומי אך שר החוץ דיוויד קמרון לא הצליח לפרסם את הידע ברבים.

לא רק הטיימס שינה את המנגינה שלו. כל עיתון בריטי היום נתן לטבח הצבא הישראלי את שבעת עובדי הסיוע את הטיפול המלא.

וכמובן שכולנו יודעים מה גרם לשינוי; קורבנות הזוועה הישראלית האחרונה היו, למעט חריג אחד, זרים לבנים.

איננו צריכים להשלות את עצמנו שהטיימס, ועיתונים בריטיים אחרים, היו מריצים את הסיפור בעמוד הראשון שלו אילו המתים היו נושאים שמות ערביים. למעשה, הם כנראה לא היו נושאים את הסיפור בכלל.

גינוי רשמי

כמה מעובדי הסיוע של Unrwa שנהרגו על ידי ישראל עלו לעמוד הראשון של הטיימס?

למיטב ידיעתי התשובה היא אפסית, ועובדי Unrwa היחידים שזכו לסיקור נרחב בעיתון הבכיר של בריטניה היו אלה שהואשמו על ידי ישראל, על בסיס טענות בלתי מוכחות, כי הם מילאו תפקיד בזוועות ה-7 באוקטובר.

אין בכך כדי להפחית בשום אופן את הגבורה וההקרבה העצמית של שבעת עובדי הצדקה של World Central Kitchen שנהרגו אתמול. להיפך.

אבל זה רלוונטי מאוד לציין כי אינספור פלסטינים, גיבורים באותה מידה ותמימים באותה מידה, נטבחו על ידי פעולות הכוחות הישראליים באותו אופן - כשבקושי הרמת גבה על ידי פוליטיקאים מערביים וזעקה זניחה בתקשורת המערבית.

זה הוגן לומר שבקרב המעמדות התקשורתיים והפוליטיים במערב, נשמע יותר רעש ב-24 השעות האחרונות על הרג ישראלי של שבעה עובדי סיוע מאשר על כל 32,000 ההרוגים הפלסטינים ביחד.

בוא ניקח את קמרון. הוא נראה רגוע לגבי פלסטינים מתים. נדרשו מותם של שבעה עובדי סיוע בינלאומיים - כולל שלושה בריטים לבנים - עד שהוא יזמן את שגריר ישראל במשרד החוץ.

קח את ראש ממשלת בריטניה רישי סונק. אינספור מעשי טבח, יחד עם ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, לא הספיקו לסונאק כדי לחזור בו מתמיכתו ה"חד משמעית" בנתניהו.

הזוועה של אתמול גררה סוף סוף משהו כמו הצהרת גינוי.

נקודת מפנה?

לעתים קרובות אירועים קטנים יחסית הם שמשנים את רגשות הציבור. בשנת 2003 נדרש מותו של המדען הממשלתי דיוויד קלי כדי למקד את תשומת הלב לשערוריית השקר של טוני בלייר לגבי מה שנקרא נשק להשמדה המונית ואי חוקיות מלחמת עיראק.

נדרשה הגילוי שהעיתונאים של רופרט מרדוק פרצו לטלפון של תלמידת בית הספר שנרצחה מילי דאולר כדי להביא את שערוריית הפריצה לטלפונים לידיעת הציבור.

אז כשראיתי את התגובה לזוועות אתמול, תהיתי אם זה יספיק כדי לשנות את הלך הרוח בווסטמינסטר ובוושינגטון כלפי ההתנהלות הרצחנית של ישראל.

אני מקווה שזה יקרה, אבל אני בספק. אני צופה חקירה יסודית - אם כי רק על ידי ישראל עצמה - על הנסיבות המצומצמות סביב הרג הצבא הישראלי של שבעת עובדי הצדקה. נשמע ממשפחות ההרוגים, ונלמד את סיפורי חייהם.

אני מצפה שקצין הצבא הישראלי האחראי, באופן חריג ביותר, ייענש.

אבל העניין יסתיים שם והחיים ימשיכו הלאה. מעטים רוצים לומר זאת בקול רם. לא היו הפגנות רשמיות רציניות בבריטניה ובארצות הברית כל עוד הזוועות היו מוגבלות לפלסטינים.

הפשע האמיתי בעיני המערב היה הטבח של ישראל באנשים לבנים. מה שקרה אתמול הוא טרגדיה אנושית נוראה לעובדי הסיוע ולמשפחותיהם. אבל זה גם סיפור של גזענות מערבית.