שלושים שנה אחרי אוסלו, הסיכויים לפתרון בעיית המים נותרו סגורים

30 שנה לאחר הסכם השלום של אוסלו בין הפלסטינים לישראל, הגישה למקורות מים היא אחת הנקודות העיקריות הבלתי פתורות בסכסוך הארוך והמורכב.

תקוות רבות התעוררו לשלום לאחר זירת לחיצת היד ההיסטורית בין המנהיג הפלסטיני המנוח יאסר ערפאת לראש ממשלת ישראל יצחק רבין בנוכחות נשיא ארה"ב ביל קלינטון בגן הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993.

סצנה זו הביאה למערכת הסכמים שמטרתם לקבוע כללי חיים לתקופה של חמש שנים, בעוד שפרטי נושאים מרכזיים כמו ירושלים ופליטים הופנו למשא ומתן על מנת להגיע להסדר, שיסתיים עם הקמת מדינה פלסטינית שתושביו יחיו בשלום זה לצד זה עם מדינת ישראל.

שלושים שנה לאחר מכן, הסיכויים לפתרון נותרו סגורים. במהלך השנים התרחבה הבנייה בהתנחלויות בגדה המערבית הכבושה, ובעקבותיה סבבי אלימות, כאשר רצועת עזה הנצורה הייתה עדה לאלים שבהם.

בשלב זה כל העניינים מסובכים, כולל מקורות המים, שהפלסטינים סובלים ממחסור גדול בהם.

בפאתי הכפר אל-היג'רה בנפת חברון שבדרום הגדה המערבית, עומד החקלאי הפלסטיני בסאם דודין בין שרידי ירקות שנפגעו מהשמש הקופחת בגדה המערבית ונזכיר כיצד הגיעו כוחות ישראליים לאדמתו ביולי והתמלאו. בארות המים במקום עם מלט מחוזק.

בעל הקרקע בן ה-47 מספר כי החיילים הגיעו "ללא כל התראה או הודעה מוקדמת".

"יצק בטון מזוין המתייבש במהירות", הוסיף תוך כדי הליכה בין ערימות בטון מזוין ליד שדות יבשים.

הוא מאשר שהקרקע היא רכוש פרטי, ולמשפחתו יש מסמכים המוכיחים זאת ומתוארכים לתקופה העות'מאנית.

לפי הרשות הישראלית לתיאום עניינים אזרחיים בשטחים הפלסטיניים (COGAT), כוחות ישראליים סגרו את בארות דודן מכיוון ש"נחפרו בניגוד להסכם הבנייה, גרמו נזק למקורות מים טבעיים והיוו סיכון לזיהום. האקוויפר."

על פי הסכמי אוסלו, הגדה המערבית חולקה לשלושה אזורים מנהליים: שטח A, הנשלט על ידי הפלסטינים, שטח B, שנמצא בשליטה אזרחית של הפלסטינים ובשליטה ביטחונית של הצד הישראלי, ושטח C, המייצג 60 אחוז מהשטח, נמצא בשליטה ישראלית מלאה.

אדמותיו של דודין מצויות בשטח C, ולכן נאסר עליו לחפור בארות מים על אדמתו ללא אישור ישראלי.

נראה שכמעט בלתי אפשרי לפלסטינים להשיג כל סוג של היתרי בנייה בשטח C.

במסגרת הסכמי אוסלו, הוקמה ועדת מים משותפת שמטרתה לנהל משא ומתן לפיתוח משאבי המים, בתנאי שלפלסטינים ולישראלים תהיה גישה הוגנת למקורות מים מנהר הירדן, אגם הגליל ומי התהום.

אחד מאנשי המשא ומתן הפלסטינים לשעבר, שדד אטילי, מכנה את הוועדה "פורום מיקי מאוס".

אטילי אומר כי הצד הישראלי דוחה פעמים רבות פרויקטים פלסטינים או לפעמים מעכב את אישורם במשך שנים.
באשר לפלסטינים, "בכל פעם שאנחנו אומרים לא לפרויקט ישראלי, הם מיישמים אותו מיד כי יש להם את הכוח".

רשות המים הישראלית סירבה להגיב לשאלות סוכנות הידיעות הצרפתית בנושא. גם סוכנות העיתונות הצרפתית שלחה לקוגט מספר בקשות לדון בנושא, אך היא, בתורה, סירבה.

הסכם אוסלו גם קבע את נסיגת הכוחות הישראליים מרצועת עזה, שאירעה שנים לאחר מכן באופן חד צדדי ללא תיאום עם הפלסטינים, ומיריחו שבבקעת הירדן, הנתפסת כסל המזון של הפלסטינים.

ביריחו עצי דקל, שדות בננות וירקות, כאשר מדי פעם נשמע זמזום מטוס קרב ישראלי.

החקלאי דיאב עטיית, כשהוא עומד ליד קבוצת צינורות מכוסים באבק, אומר כי הוא מקבל מים נשאבים מדי שבוע ממעיין עוג'ה, וכי הוא פיתח מערכת השקיה בטפטוף כדי לייעל את צריכת המים.

עטיית (בן 42), שזוכה לתמיכה מתוכנית המזון העולמית, מוסיף: "המצב עגום מאוד, ויש קושי. לפעמים עין אל-עוג'ה עובדת ולפעמים מנותקים את המים".

נוסף למשבר המים ריבוי וילות יוקרה ביריחו המסווגות כ-A, הכוללות לרוב בריכות שחייה, שרובן בבעלות פלסטינים מחוץ לעיר, בנוסף לאתרי נופש רבים המספקים מפלט מחום הקיץ.

עטיית מעיר, "יש בריכות שחייה ליוקרה, אבל אין מים לחקלאות. זה מפריע לי כחקלאי. מפריע לי לראות מישהו מבזבז מים, ואני צריך כל טיפת מים כדי לשתול".

אטילי אומר כי עלות שאיבת המים ממעיינות יריחו השופעים ליישובים פלסטיניים במרחק של מספר קילומטרים והקושי לקבל אישור מהצד הישראלי לא מאפשרים להגיע לחלוקה שוויונית של המים.

הצריכה היומית הממוצעת של מים לנפש היא 86.3 ליטר ליום בשטחים הפלסטיניים, לא כולל מזרח ירושלים, שנכבשה על ידי ישראל מאז 1967.

באזור יריחו הגיע החלק לנפש ל-183.2 ליטר, לפי נתוני 2021 שפרסמה הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה.

בצד הישראלי, הצריכה היומית לנפש בדרום מדבר הנגב עומדת על 166 ליטר, אך מספר גבוה זה נובע מתיירות פעילה באזור.

הצריכה הישראלית הממוצעת היא 100 ליטר, כך עולה מנתוני רשות המים.

כשלושה מיליון פלסטינים חיים בגדה המערבית, בנוסף ל-490,000 ישראלים, בהתנחלויות הנחשבות בלתי חוקיות לפי החוק הבינלאומי.

בגוש ההתנחלויות בגוש עציון בדרום הגדה, אומר דובר הקהילה ג'וש האסטן כי תושבי ישראל לא סבלו ממחסור במים הודות להשקעות ישראליות מסיביות בהתפלת מים.

הוא הוסיף, "אנו עדים להתקדמות ישראלית ולשיפורים בתחום זה, ללא קשר להסכמי אוסלו".

האסטן מתאר את הסכם אוסלו כ"אסון מוחלט על כל צורותיו, צורותיו ונסיבותיו", המאשים את הרשות הפלסטינית בניהול לא נכון של שמורות הטבע.

בישראל, מים נקיים המופקים מהים התיכון עונים על 63 אחוז מהצרכים הביתיים, לפי נתוני רשות המים, ופלסטינים ברצועת עזה, שבה חיים 2.3 מיליון בני אדם במצור, מנסים לעשות זאת.

במתקן התפלה מדרום לעיר עזה, הביטוי "מים הם החיים" מקושקש על קיר.

טכנאי שעובד בתחנה, זאין אל-עבידין, אומר כי "מקורות המים בעזה אינם קיימים", ומציין כי מקורות מי התהום סובלים ממליחות יתר ו"אינם מתאימים לשימוש אנושי".

הוא הוסיף, "כרגע יש הרחבה של התחנה, ובשלב הבא תהיה הרחבה נוספת".

ברצועת עזה יש תחנות מי שתייה בחינם, וילדים בכמה שכונות עניות מביאים בקבוקי פלסטיק כדי למלא אותם, בעוד מי שיכול להרשות לעצמו משלם לחברה פרטית שמספקת מים באמצעות משאיות לביתם.

40 אחוז מאוכלוסיית רצועת עזה נהנים ממים מותפלים, לפי נתוני רשות המים של עיריות החוף, המחשבת את הצריכה המקומית.

כדי לספק את צורכי המים שלהם, פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית משלמים לחברת המים הישראלית מקורות עבור 22% מהמים הדרושים להם, לפי נתונים פלסטינים.

ארגון הסביבה Eco Peace מאמין שזכויותיהם של אנשים למים הפכו לבני ערובה להוראות הסכם אוסלו.

מנהלת הארגון בשטחים הפלסטיניים, נדה מג'דלני, אומרת כי "חייב להיות מנגנון מקיף לניהול משאבי המים העונה על כל הצרכים".

מנהל הארגון בישראל, גדעון ברומברג, אומר כי "מטורף" שהתיק נשאר קשור להסכם שלום דו-צדדי רופף.
הוא מוסיף, "אנו זקוקים לרצון מדיני משתי הממשלות, ישראל והרשות הפלסטינית, כדי להכיר בכך שהרציונל אינו קיים יותר".