לנכבה הפלסטינית יש שתי גרסאות: הראשונה היא עובדות והשנייה היא שקרים טהורים

In the eighties of the last century, the State of Israel revealed some documents from the state archives, and the archives of the Zionist movement and its organizations in Mandatory Palestine before, during, and in the years following the Palestinian Nakba. זו הייתה הזדמנות רבת ערך עבור מספר מאלה שהתפרסמו כהיסטוריונים החדשים בישראל, כמו בני מוריס, אבי שלים, אילן פפה, שלמה זנד ואחרים, לדון בנכבה של העם הפלסטיני ובמעשי הטבח הנלווים שנוצרו. הבסיס למדיניות הגירוש, העקירה והטיהור האתני שליוותה את הנכבה של העם הפלסטיני ב-1948. כניסתם של היסטוריונים חדשים לישראל על הקו הייתה תחילתה של מגמה בקרב חלק מהישראלים, שהחלו להטיל ספק בנרטיב הציוני. מבצע מצומצם זה סיפק גם סיוע לפעילותן של עמותות אזרחיות ישראליות, כמו האגודה היהודית "זוכרות", המתמחה בנרטיב ההיסטורי הפלסטיני, וללא ספק השיק את ראשוני יצירה היסטורית חדשה, אל מול הזרם המרכזי הישראלי, שהיה ועדיין דוחה את הנרטיב הפלסטיני של הנכבה.

ראשי מדינת ישראל והתנועה הציונית יצאו מדעתם, ותהליך ההאפלה והסודיות חזר לארכיוני המדינה, לארכיון התנועה הציונית והסוכנות היהודית, לאחר שהוגשה האשמה נגד ההיסטוריונים החדשים. על שחטתי את הפרה הקדושה.

בצד הפלסטיני, עלינו להודות, כשאנו מציינים את יום השנה השבעים וחמש לנכבה של העם הפלסטיני, שחפף עם הקמת מדינת ישראל, שלא הצלחנו להתייחס לנרטיב הישראלי על הנכבה שפקדה את העם הפלסטיני. העם הפלסטיני, ולא הצגנו גרסה משלנו לנכבה הזו כפי שהתרחשה בפועל.

ברור שיש שתי גרסאות של הנכבה: ישראלית שאימצה שקרים וזיוף עובדות כשיטה, וזו פלסטינית שבעצם התעלמו מאירועיה. מבואותיו והשלכותיו, ונעדרו מדאגות דעת הקהל העולמית משיקולים שונים, לא הפחות מהם שהעולם יצא זה עתה מזוועות מלחמת העולם השנייה והפשעים הנלווים לביצוע המפלצת הנאצית. לאחר כמה שנים הוא הטיל צל כבד על הפשעים שנעשו על ידי קורבנות הנאציזם ההיטלראי.

(ישראל) בנתה את הנרטיב שלה על טענות היסטוריות מקראיות שנשענו על אגדות ואמירות של מגידי עתידות, ודבקה בלגיטימיות של הפרויקט הציוני, הקורא לחזרה לארץ המובטחת לאחר היעדרות כפויה לכאורה שנמשכה אלפי שנים. , וכי הפרויקט הציוני בא להציל את היהודים מאנטישמיות ומרדיפות ורצח עם כפי שהתרחש באירופה, במיוחד על ידי מפלצות נאציות.

The Israeli narrative was based on an official disregard and exclusion of all monuments indicating the existence of Palestine before 1948, and included the names of mountains, hills, plains, ancient Canaanite cities and villages.

ישראל גם השתמשה, בהשפעה על המודעות הציבורית הישראלית לנכבה, בתמונות מרובות בארכיאולוגיה, בצמחייה, באוכל, בחינוך, באדריכלות ובתיירות המתמקדות במטרה המרכזית של ערפול ההיסטוריה הפלסטינית במדינה, ומחיקת התמונות של הנכבה בתודעתו של האזרח הישראלי הממוצע.

התנועה הציונית יחד איתה נהגה להכחיש את עצם התרחשותה ולטעון שמטרת הדיבור על הנכבה היא לעשות דה-לגיטימציה לישראל, היא המשיכה להתכחש לה מאחריות והפנתה את האחריות ליציאה ההמונית של פלסטינים למדינות ערב. זה קרא להם לעשות זאת תוך כדי חיכה להכרזת הניצחון על הפרויקט הציוני בפלסטין. וישראל, יחד עם התנועה הציונית והסוכנות היהודית, המשיכה לסרב לראות בפלסטינים קורבנות של שיטותיה ופשעיה, ועבדה קשה כדי לשלול מהפלסטינים את היכולת להציג את עצמם כקורבנות.

במקרים הטובים ביותר, ישראל הציגה את בעיית הפליטים כבעיה הומניטרית שהמנהיגים הפלסטינים ומנהיגי מדינות ערב נושאים באחריות לה. במקביל, היא עמלה רבות על מחיקת הזיכרון באמצעות ספרי לימוד המתעלמים מהממד האנושי של תוצאות מלחמת 1948, וגייסה את המנגנון הפוליטי, הביטחוני והתקשורתי שלה כדי לעשות דה-לגיטימציה לספרות של היסטוריונים חדשים שסתרה את הנרטיב הציוני בנוגע למלחמה. ופליטים. וחוקק את חוק הנכבה שמטרתו לאפשר למשרד החינוך להטיל עונשים על מוסדות חינוך המנציחים את הנכבה.

מצד שני, אנחנו הפלסטינים לא הצלחנו להציג את הנרטיב הפלסטיני שלנו כפי שקרה מאז הצהרת בלפור ושטר המנדט ושלילת הזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני, לרבות זכותו להגדרה עצמית. בהצהרת בלפור, כמו במעשה המנדט, הדיון היה רק על אי-יהודים בפלסטין ועל זכויותיהם האזרחיות והדתיות. זה קרה לפני עליית הפשיזם והנאציזם ביבשת אירופה ושנים רבות לפני שואת המפלצת הנאצית, וזה בא בהקשר של חלוקת וחלוקה מחדש של העולם בין המדינות הקולוניאליות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, שבו צמחה התנועה הציונית כאחד הכלים של הקולוניאליזם ותוצאה טבעית והגיונית של התפתחות מנגנוני השליטה שלה על מדינות האזור לאחר תום המלחמה.

היבט נוסף שחשוב לא פחות בהצגת הנרטיב הפלסטיני הוא המדיניות ואחריה התנועה הציונית ומוסדותיה בפלסטין בתקופת המנדט הבריטי, והטיהור האתני השקט והעקירה של אזרחים מאדמותיהם המכוונים על ידי בניית ההתנחלויות הראשונות, ומדיניות העבודה העברית ובניית חברה סגורה בפלסטין, שתכננה לבצע טיהור אתני רחב היקף כשהרגע הנכון. בנייתם של ארגונים צבאיים ופארא-צבאיים, לרבות ארגוני טרור יהודיים, הייתה בעיצומה תחת משמרת ועיניה של ממשלת המנדט הבריטי, וכשהגיע הרגע הנכון עם נסיגת הכוחות הבריטיים בפלסטין, המדינה הייתה זירת הלחימה מבצעים לכוחות יהודיים מאומנים וחמושים המצטיינים במספרם ובציוד על פני צבאות ערב, בהם השתתפתי במלחמת 1948.

תוכנית "דלט" לניקוי אתני מקיף שאושרה על ידי הנהגת התנועה הציונית והסוכנות היהודית במארס 1948 הייתה מוכנה, לאחר שהפקידה את יישומה בהוראות מפורטות לאותם כוחות, שנבנו על ידי התנועה הציונית בפלסטין ישירות סיוע מממשלת המנדט הבריטי. התוכנית התבססה על טיהור אתני כיעד מרכזי של מטרותיה, עם הנחיות נוקשות ומפורטות, הקוראות ללא רחמים להרוג ולהפיץ טרור, מצור על ערים וכפרים פלסטיניים, שריפת בתים ונכסים והטמעת מוקשים בין ההריסות למניעת אנשים מלשוב לבתיהם, וכתוצאה מאותה תוכנית פלילית שנחשפה על ידי מספר היסטוריונים חדשים בישראל טוענים כי ההגנה, הכוח הצבאי הסדיר העיקרי וגרעין הצבא לאחר קום המדינה ועוד. ארגוני טרור, ביצעו 28 מעשי טבח, שהנורא שבהם היה בדיר יאסין, וביצעו הריסות של יותר מ-530 ערים וכפרים, ועקרו כ-800,000 פלסטינים והפכו אותם לפליטים.

הצגנו את הנרטיב הזה בצורה מופשטת מבלי להבהיר את טיבו והקשרו הפוליטי, ולא הצגנו איתו את מה שאמרו מנחם בגין, יצחק שמיר ומנהיגים נוספים של ארגוני טרור יהודיים על דיר יאסין, למשל, ששניהם הפכו לימים לראשי ממשלות ישראל. . מנחם בגין אמר שלולא דיר יאסין לא הייתה יכולה להתקיים ישראל, באשר ליצחק שמיר, הוא הגדיר את הטבח כחובה הומניטרית.

מעבר לכך, בעוד מר ז'אק רנה, מנהל פעולות הצלב האדום בפלסטין דאז, שביקר בכפר וחזה בפשע הנורא בשטח והגיש דוח מצמרר עליו למזכ"ל האו"ם, ב. אשר הביע את זעמו על המנהגים הברבריים של הכוחות היהודיים שתקפו ילדים ונשים בכפר, שלח מנחם בגין, ראש אצ"ל המחבלים, מסר למנהיגים שביצעו את הפשע, בו אמר: " כיבוש דיר יאסין הוא הישג נפלא ישראל, ולניצחון כמו בדיר יאסין, כמו גם באחרים, נסתער ונחסל את האויב, אדוננו, אתה בחרת בנו לכבוש".

מנחם בגין, ראש המחבל האראגוני, וראש ממשלת ישראל, שהפיל את מפלגת העבודה ב-1977, דיבר בשם אלוהים, שבחר בו לאותה משימה אכזרית. אולי האמין שהוא יורשו של יהושע בן נון, המסופר באגדות הברית הישנה ומסעותיו, שהוא (בעזרת האל) פלש לעיר יריחו במאה השלוש עשרה לפני הספירה והשמיד את כל גברים, נשים וילדים בה, חוץ מהנואפת רחב, והלך אחריה לעיר הכנענית (אי) הסמוכה לבית לחם שם לא הסתפק בהשמדת אוכלוסיית הגברים, הנשים והילדים, אלא כל החיות שבהן. העיר, למרות שחוקרי ההיסטוריה והארכיאולוגיה מסכימים שפלישה כזו לא התרחשה כלל ושהעיר יריחו הייתה נתונה להרס לפני הופעתו של יהושע בן נון (לכאורה) על גבולותיה מאה וחצי ו ש(אי) היה נתון גם להרס ארבע מאות שנים לפני הופעתו של אבן נון.

הנרטיב הפלסטיני שלנו איחר להציג אותו לעולם כפי שקרה כהבדל בין עובדות ושקרים לבין ראיות חותכות לפשעים המתוכננים הציוניים שבוצעו, שאפשרו לפרק זמן לא קצר להפיץ את הנרטיב הישראלי, שטען. שתושבי פלסטין עזבו את בתיהם בתגובה לשיחות מחו"ל. העולם איחר לשמוע את הסיפור שלנו כמו שאיחרנו בהצגת החזון והסיפור שלנו.

בנוסף לכל זה, הנרטיב הפלסטיני על הנכבה לא צריך לעצור במה שקרה ב-1948, אלא הוא צריך להתפתח וללוות את המתרחש לאורך השנים, כי הנכבה נמשכת מאז שנתה הראשונה. מי יכול להתעלם ממה שקרה ב-1967 אחרי שישראל כבשה את הגדה המערבית, כולל ירושלים ורצועת עזה. בימי הכיבוש הראשונים של אותה שנה ביצעה ישראל גם פעולות של טיהור אתני, ולכן הרסה באכזריות את כפרי אזור לטרון (אמוואס, יאלו ובית נובה) בסביבת העיר ירושלים ועקירה את העם. בכפרי הסביבה והפכו את כפריהם לפארק נופש והעבירו את הבעלות על אדמותיהם לקרן קימת המכונה קרן קימת) והפכו אותה לתחום חיוני לפעילותה הכלכלית, וכפי שעשתה ישראל עם בכפרי לטרון, כך עשתה בירושלים כשהחריבה את שכונת המוגרבים למחרת הכיבוש. זה חייב להיות פרק בסיפור שלנו על הנכבה, כדי שאותה סצנה לא תחזור על עצמה בירושלים, שבה הכיבוש עדיין מאיים לעקור את אנשי שייח' ג'ראח ובתן אל-הווא בסילוואן בירושלים הכבושה ובמקומות נוספים. בעיר הקודש.

הפרקים על הריסת כפרים ועיירות פלסטיניות, עקירה וטיהור אתני לא נעצרו בגבולות מה שקרה ב-1948 ו-1967, אלא המשיכו בתסריטים, תמונות ואמצעים אכזריים באמצעות גניבת אדמות ורכוש פלסטינים והפיכתם. לתחום חיוני לפעילות ההתנחלויות שהניח בפני עצמו את הבסיס לבניית מערכת קשה של אפליה ואפרטהייד. זהו טיהור אתני שקט. אחת הדוגמאות הקשות למדיניות הטיהור האתני היא בקעת הירדן הפלסטינית, אוכלוסייתה ב-1967 עלתה על 125,000 נפש, אך כיום המספר בקושי מגיע ל-60,000 בשל מדיניות הגירוש השיטתי של האוכלוסייה מהאזור והחלפתם. עם מתנחלים יהודים, המהווה פשע מלחמה ברור ובלתי ניתן לטעות בו. בנוסף לעובדות נוספות המספקות בסיס משפטי הולם לעבודת בית הדין הפלילי הבינלאומי ולעבודת בית הדין הבינלאומי לגבי ההשלכות של הכיבוש הקבוע במונחים של שינוי המצב הדמוגרפי של האוכלוסייה בגדה המערבית הכבושה, כולל ירושלים, ומדיניות הטיהור האתני הישראלי.

כעת, כשאנו נכנסים לשנה חדשה של הנכבה הפלסטינית, אנו מבחינים בשינוי בעמדת דעת הקהל העולמית. המצב מתחיל להשתנות, ובין האינדיקציות לכך היא החלטת האו"ם העדכנית בתחילת דצמבר 2022 לציון החמישה עשר במאי הבא כיום שבו העצרת הכללית של האומות המאוחדות תציין, ברמה גבוהה, את יום השנה ה-75 של הנכבה של פלסטין. המהפך הזה היה תוצאה טבעית של האיתנות של עמנו ב-48 האזורים מול התוקפנות וניסיון המשפחתיות הקבועה ויציבותם בארצו כמיעוט לאומי ששמר על מטרתו ונוכחותו על אדמתו, ושנית. בשל ההתנגשות המתמשכת בין העם הפלסטיני בשטחים הכבושים בתוקפנות יוני 1967 ופשעי המלחמה הישראליים הנלווים ומדיניות של אפליה והפרדה גזעית הניזונה ממדיניות הכיבוש וההתיישבות הישראלית ושיקום מחנות הפליטים והפזורה בארץ. neighboring countries for its role as a struggle lever for restoring rights under the banner of the Palestine Liberation Organization, which helped keep the refugee issue alive and their right to return, this right that does not die by statute of limitations as it was Israel dreams, כמו ההזיות של הממשל האמריקאי. כאן נותרה המשימה לשמר את אונר"א ולאפשר לה למלא את תפקידה ולספק את שירותיה בתחומי בריאות, חינוכיים, חברתיים והומניטריים שונים וכעדה לזכות לאומית, אינדיבידואלית וקולקטיבית שיש לדבוק בה כעמדה לאומית איתנה. מול הניסיונות לחסל את העניין הכי צודק בהיסטוריה האנושית.