נקמת החופשיים וחוסר האפשרות להביס את העם

נזדקק לאלפי עמודים ועשרות מחקרים רציניים כדי לכסות את ההיבטים השונים של המאבק על נקמת החופשיים, כדי להפיק לקחים ולגלות את החסרונות והפערים שפגעו בביצועים הפלסטינים, תוך הצגת מרכיבי הכוח ל לפתח ולחזק אותו. די לציין כאן כי לאחר קרב סייף אל-קודס במאי 2021, הקימה ישראל 14 ועדות חקירה רשמיות כדי לחקור את הכשלים שליוו את הביצועים הישראלים באותו קרב, לרבות כשל מודיעיני, ביצועי כיפת ברזל, עורף, תקשורת, תעמולה ותקשורת חדשה, ותיאום בין גופים רשמיים, לרבות זרועות הצבא והביטחון, וביצועים דיפלומטיים. חלק מהוועדות נזקקו למספר חודשים כדי להגיע לתוצאותיהן והמלצותיהן, רובן נותרו חסויות והוגבלו לרשויות הרשמיות הנוגעות בדבר. האמור לעיל מאשר שהערכה אובייקטיבית זקוקה לביקורות מקצועיות מיוחדות הרחק מלשון הצהרות יומיומיות בעלות אופי טקטי ורגשי. מה שמעניין אותנו כאן הוא להתייחס לכמה עובדות מפורשות שהיו שנויות במחלוקת במהלך הקרב ויכולות לענות על חלק מהשאלות שהועלו.

העובדה הראשונה שצריך להדגיש היא שהסבב האחרון הזה הוא תוקפנות נגד העם הפלסטיני כולו, לא נגד פלג או אזור גיאוגרפי ספציפי, כדי להראות את הקרב כחלק מהמאמצים של ישראל להילחם בהתפשטות האיראנית לכאורה. נכון שתנועת הג'יהאד מילאה תפקיד מובהק, מתמשך וידוע בעימותים האחרונים בעזה ובגדה המערבית, אבל כדאי לזכור שקרב "נקמת החופשיים" קשור קשר הדוק לאירועים החוזרים ונשנים. והסלמה במתקפות נגד מסגד אל-אקצא וירושלים, ועד להתנקשות בשאהיד שייח' חאדר עדנאן, שמות הקדושים האפי שלו ייצג דף מפואר במאבקי תנועת השבויים. והעם הפלסטיני כולו.

לא ניתן להפריד את התוקפנות הזו מסדרת הפיגועים בשנתיים האחרונות בגדה המערבית, כולל ירושלים, ביצוע עשרות חיסולים, התקפת ההתנחלויות התזזיתית, ההתעללות בתנועת השבויים, הריסות הבתים, המעצרים ההמוניים. , ומניעת כל פעילות פלסטינית באזורים המסווגים (C), כולם פרקים באותו התוכנית שמטרתה לנצל את התנאים הבינלאומיים, האזוריים והמקומיים על מנת לפתור את הסכסוך באמצעים חד צדדיים ובכוח ברזל אש, והכניסה לפתרון הזה היא חיסול כל צורות ההתנגדות.

זהו הסיבוב השישי של תוקפנות צבאית גלויה נגד רצועת עזה במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, ובכל פעם ישראל שואפת להשיג כמה יעדים הקשורים למצבה הפנימי ולתחרות הכוחות הפוליטיים בה, בנוסף למטרה של הרתעה ו התנגדות לעם הפלסטיני, ולקחת על העם את מחיר תמיכתם וחיבוקה של ההתנגדות. ולדחוף אנשים להאמין שההתנגדות היא נטל עליהם במקום להיות מנוף למאבק הלאומי שלהם ומקום של תמיכה וגאווה עבורם. אוֹתָם.

ההישגים היחידים של מכונת המלחמה הישראלית הם הריגת עוד פלסטינים, בעיקר ילדים, נשים ואזרחים. מהערכת ששת הסיבובים מתברר כי ההתנגדות חוזרת לאחר כל סיבוב חזקה יותר מהסיבובים שקדמו לו, וכי כל מנהיג שנרצח מוחלף במנהיג חדש שמשתוקק להוכיח את תפקידו ולנקום את קודמו. . ראוי לציין שבכל סבבי הלחימה שהתרחשו ולמרות האבידות הכבדות והכואבות שפקדו את העם, הכיבוש לא הצליח להביא בין העם להתנגדות, אלא דבקות העם בבחירת ההתנגדות גברה וגדלה. ההתכנסות שלהם סביבו וסמליה, וההתנגדות, בצורותיה המחודשות, הפכו למרכיב מרכזי שאי אפשר להתעלם ממנו במשוואה הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בעימות הזה, כמו בסיבובים הקודמים, ישנם שלושה מרכיבים הכרחיים שההתנגדות לוקחת בחשבון בכל החלטה: הראשון הוא האינטרס של העם. כמו כן, אובדן חיים כבד, עקירה, הרס תשתיות, הטרור איתם מתמודדים ילדים ואזרחים אחרים, הסבל העצום באספקת צרכי החיים, אובדן ימי העבודה והלימודים, הניקוז במשאבים הדלים ממילא והלחץ על מתקנים רפואיים חלשים. שני הגורמים הנוספים הם הגנת האחדות הלאומית וקביעת כללי העיסוק שהיו מעוגנים בדם ובקורבנות, שהם כשלעצמם ביטוי לכבוד הלאומי של העם בסיכום המשוואה שההתנגדות תמיד מוכנה. כדי להגיב למכות הבוגדניות של הכיבוש, כל החלטה של ההתנגדות צריכה לאזן את שלושת השיקולים הללו במנותק מהשיח הפופוליסטי שממהרים את תגובות הטילים ומעמידים את עצמם במקום חדר המבצעים המשותף, והבעיה היא שחלק אותם קולות הם אלה שמבקרים את ההתנגדות אם תגובתה מתעכבת ואז ממשיכים לבקר אותה אם היא יוזמת תגובה בטענה שהיא מחמירה את סבל העם.

המנטליות הפוליטית והצבאית הישראלית נובעת מהאמונה שישראל ניצחה את הערבים והפלסטינים בכל המלחמות הקודמות, ובכך יש לה את הכוח והיכולת לכפות ולהכתיב את תנאיה הפוליטיים על הפלסטינים, שמשמעותה כניעתם. ההיגיון הזה היה רווח בימי הביניים ואינו ישים עוד בעת החדשה. גם לא במלחמות שניהלו מעצמות-על נגד מדינות ועמים חלשים מהם בהרבה, כמו בווייטנאם ואפגניסטן. הבעיה של ישראל היא שהיא שוכחת שהמלחמות האלה הם לא נגד מדינה, משטר או צבא, אלא נגד העם הפלסטיני וכמיהתו לחיות בחופש ובכבוד, וזה קרב בלתי אפשרי לנצח. להביס את העם.

כולם יודעים שמצבנו הפנימי מפולג ומפורק, והדבר מחליש את יכולתנו כעם ומוסדות לנהל את המערכה ולהשיג אינטגרציה בין הזירות השונות מחד ובין צורות הפוליטיות, הדיפלומטיות, המשפטיות, ההתנגדות והציבור. פעולה מצד שני, מה שהצדיק את חוסר המעש שלה בהתחשב בכך שמה שקורה בעזה לא נוגע לה בגלל הפילוג. מוטב היה שקולות אלו ייקחו דין וחשבון לאחר שאבק הקרב התפוגג.