האחדות הכוזבת של ירושלים

יום ירושלים השנה יחול ביום חמישי הבא, 18 במאי. באתר ויקיפדיה  נכתב: יום ירושלים הוא יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר התשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היום נקבע על ידי הכנסת ב"חוק יום ירושלים." בשנים האחרונות, יום ירושלים מצוין במצעד הדגלים של יהודים דתיים ימנים שמתעקשים לצעוד ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. הפגנת הנפת הדגלים שלהם בליווי מסיבי של משטרת ישראל ומשמר הגבול היא ביטוי של שנאה, גזענות ועליונות יהודית שהופך את היום לאירוע של דיכוי ובושה, שיש לסלקו מהמרחב הציבורי שלנו. 

הגעתי לירושלים לראשונה בחיי בשנת 1969 בטיול בר המצווה שלי. אני זוכר היטב את חצייתי את ירושלים לחלק המזרחי הפלסטיני של העיר. אפילו אז, כשידעתי מעט מאוד על הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, היה לי ברור שאף כי ירושלים לא הייתה מחולקת פיזית, בכל זאת הייתה עיר מאוד מחולקת. כבר לפני יותר משישה עשורים ראיתי כנער שיש לפחות שלוש ירושלים: העיר החדשה המערבית, מודרנית ומפותחת הרבה יותר מן האחרות; העיר העתיקה שבתוך החומה והשכונות שמחוצה לה במזרחה, שהיא ערבית פלסטינית, מוסלמית ונוצרית בעיקרה; ובין זו לזו – העיר החרדית, זו של מאה שערים ושכונות נוספות של חרדים. מאז 1967 ירושלים, אף שכבר אינה מחולקת פיזית, נותרה העיר המחולקת ביותר בעולם. רק העיר ניקוסיה בקפריסין מחולקת יותר מירושלים, אך בה יש חלוקה פיזית ברורה בין שתי ערים שהן שתי ישויות ריבוניות נפרדות. ירושלים כולה היא לגמרי תחת שלטון ישראל, אבל למדינה יש בה רק מעט שלטון אמיתי או תפקיד חיובי בחייהם של כמעט 40% מאוכלוסייתה, שהם ערבים פלסטינים. למעשה, לישראל אכפת מעט מאוד מהחלקים הפלסטיניים של עיר בירתה, ונראה שממשלת ישראל הנוכחית ובעלי בריתה הימנים בעיריית ירושלים מתכוונים להמשיך ולמרר עוד את חיי תושביה הפלסטינים ולהפוך אותם לגיהינום של ממש.

פלסטינים בירושלים חיים את חייהם מחוץ לתודעה הישראלית. רבים מהם עובדים בישראל ותלויים בה למחייתם. הם משלמים מיסים לעיריית ירושלים ולמדינה דמי ביטוח לאומי, ואכן הם זכאים לתשלומי המוסד הזה בזכות השתתפותם בביטוח. הם משלמים משכרם גם מס בריאות וזכאים לביטוח בריאות של כל קופות החולים בישראל. מבחינות רבות מצבם טוב יותר ממצבם של רבים מאחיהם ואחיותיהם, החיים מעברה השני של חומת ההפרדה בשלטון הרשות הפלסטינית. אבל כל השוואה חסרת פניות של החיים בירושלים הפלסטינית לחיים בירושלים היהודית משקפת בבירור רמות קיצוניות של אפליה בעיר הבירה של ישראל. 

אני מכיר מעט מאוד יהודים ישראלים שביקרו אי פעם בשכונותיה של מזרח ירושלים, מחוץ לחומת העיר העתיקה. כשאני מבקר בהן כמעט אף פעם איני רואה שם יהודים ישראלים. זה לא מפסיק להדהים אותי עד כמה השטחים הללו מוזנחים ושכוחים בפועל, ובה בעת נמשכת האחיזה בטענה שהם חלק מבירת הנצח הבלתי מחולקת של מדינת ישראל ושל העם היהודי. בשכונות כפר עקב ומחנה הפליטים שועפט, כנראה השכונות הכי לא מפותחות והכי צפופות, הנמצאות בגבולות המוניציפליים של העיר ירושלים אך פיזית מעבר לחומת ההפרדה הענקית והמכוערת, החיים שונים לגמרי מהחיים במקום שבו אני גר בדרום-מערב ירושלים. אין שם תכנון פיזי, אין מדרכות. יש מעט מאוד שירותי תברואה. מעט מדי מאמץ ניתן שם כדי להבטיח שהבניינים יהיו בטוחים ויעמדו ברעידת האדמה הקטנה ביותר. הם בנויים כה קרוב זה לזה עד כי בקושי מתאפשרת חדירה של אור ואוויר דרך חלונותיהם, אשר משקיפים החוצה לעבר עוד חלונות וקירות בטון במרחק נגיעה כמעט. אילו היו מראים ליהודים ישראלים תמונות מהשכונות האלה, שבהן גרים כנראה יותר מ-150,000 אנשים, איש מהם לא היה יכול לזהות שהן צולמו בבירת הנצח של מדינתם.

איך בכלל ייתכן שאחרי 56 שנים של שלטון ישראל בירושלים, כ-40% מאוכלוסייתה של בירת ישראל אינם אזרחי מדינת ישראל, ואיפה עוד בעולם הדמוקרטי זה אפשרי? למה אף אחד לא שואל את השאלה הזאת? רוב רובם של כמעט 400,000 הפלסטינים החיים במזרח ירושלים למעשה אינם אזרחים של אף מדינה. הם נטולי זכויות האזרח והאדם. במזרח ירושלים הפלסטינית חיים תושבים רבים, אשר על פי החוק הישראלי מתגוררים בה באופן בלתי חוקי. עד לא מזמן חבר טוב מאוד שלי היה במצב הזה. הוא נולד בכפר באזור בית לחם. לפני כ-15 שנה התחתן עם אישה ילידת ירושלים. לבת הבכורה שלהם יש תסמונת דאון, ואף שהם ידעו זאת במהלך ההיריון הם קיבלו החלטה לגדל אותה כמיטב יכולתם באהבה ובטיפול הראוי שמגיעים לכל ילד וילדה. באזור הכפר של חברי אין מוסדות חינוך טובים לילדים שיש להם צרכים מיוחדים כמו הבת שלהם, ואילו בירושלים יש מוסדות טובים מאוד. לכן, החליט הזוג להישאר בירושלים, אף כי החבר שלי לא יכול היה לגור בה באופן חוקי. החבר שלי הוא איש עסקים מצליח ויכול היה להרשות לעצמו לרכוש דירה ברמאללה שבה ממוקם העסק שלו. בכל שנה הוא הגיש בקשה לישראל לממש את זכותו האנושית הבסיסית לחיות עם אשתו ובנותיו, אבל במשך שנים רבות נמנעה ממנו זכות זו. בעת שעבדנו יחד כמה שנים הצלחתי להשיג לו אישור כניסה לישראל, אבל האישור היה תקף רק עד השעה עשר בלילה. אם הוא היה נשאר ללון בביתו במזרח ירושלים, הוא היה עובר על החוק. בשנה שעברה, נענתה בקשתו בבית המשפט והוא קיבל סוף-סוף אישור ללון בירושלים. במשך שנים הוא גם ביקש אישור לנהוג בתוך ישראל במכונית הרשומה רשמית על שם אשתו שהיא גם המכונית שלו. אבל עד החודש שעבר הוא לא הורשה על פי חוק להסיע את בנותיו לבית הספר או להגיע לסופרמרקט בלי שאשתו תנהג. החבר שלי הוא אחד מיני רבים במזרח ירושלים שחיים את המציאות הלא נתפסת הזאת.

ירושלים היא ישראלית, ירושלים היא גם פלסטינית. ירושלים היא יהודית, והיא גם מוסלמית ונוצרית. ירושלים היא עיר השייכת לכל העולם ולכל האנושות. אבל כדי שירושלים תחגוג באמת כעיר מאוחדת היא צריכה להיות עיר של אנושיות. נראה שלפנינו נמתחת עוד דרך ארוכה לפני שנגיע לנקודה זו. עד אז, אני לא יכול לחגוג את האחדות הכוזבת של העיר הזאת, עיר מגוריי שאני כה מיטיב להכיר, שאני חי בה ונושם אותה כבר ארבעה עשורים. אני חש ואומר בצער שירושלים עירי היא עיר של שנאה וכאב ואינה עיר של אהבה וחמלה – כזו שבאמת היא צריכה להיות והייתה יכולה להיות.

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.