לאחר הדקות הספורות שהעניק הכיבוש לאסיר, שייח' חאדר עדנאן, במהלך שביתת הרעב הגלויה שלו, לשוחח על בידודו במרפאה "כלא רמלה", לבית המשפט הצבאי ב"עופר", אשתו (אום עבד אל). -רחמן) יצאה מהאולם, חוזרת על דבריה של חברתה שאימנה אותה. הוא סיכם את מצבו באומרו: "אני גוסס".

כאשר נודע לשיח' חאדר עדנאן כי ישיבת בית המשפט נדחתה לדון בערעור שהגיש עורך דינו לשחררו בערבות בשל חומרת מצבו הבריאותי עד לעשירי במאי, הוסיף לו: "עד לאותו מועד, אני יהיה קדוש מעונה". מיד לאחר שעזבה את בית המשפט, אום עבד אל-רחמן שוב פתחה בפנייה דחופה לכל הארגונים. ולשחרר את העולם לזוז לפני שיהיה מאוחר מדי ולהציל את בעלה מ"ניסיונות להוציאו להורג ולהתנקש בו. "

אשתו של השהיד עדנאן אמרה ל-Al-Quds.com, "מצבו היה קשה מאוד, מכיוון שהוא דיבר לאט ועם לשון כבדה מאוד, והופיע עם גופו התשוש, ונראה כאילו איבד את היכולת לראות אותנו, אז הוא לא יכול היה להסתכל עלינו ברציפות ולראות אותנו, אבל הוא לא שמע אותנו ולא זז אחד".

והיא מוסיפה: "כל הסימנים לניסיון התנקשות בו הופיעו בבירור מהישיבה הקודמת בעופר, שכן הוא התעלף מספר פעמים, והכיבוש מנע מאיתנו לבקר אותו, ואסר על כל המוסדות לגשת אליו ולדעת את מצבו, ב. לאור הבידוד, הלחצים והעונשים שלא פסקו מאז שהכריז על הקרב החדש שלו מאז שנעצר מביתנו".

מספרת אום עבד אל-רחמן, שליוותה את תחנות המעצר של בעלה בשנים האחרונות, וליוותה אותו בחמשת קרבות המעיים הריקים שבהם לחם בעבר, ניהלה מסעות תמיכה והזדהות איתו, וחגגה את ניצחונותיו. השעות הראשונות לאחר שקיבלה את הבשורה על מות הקדושים של שייח' ח'דר עם שחר ביום ה-87 לשביתתו היא אמרה כי מאז שהשאירה אותו באולם ביום ראשון שעבר, "ציפיתי למותו, כיוון שהוא היה במצב קשה, והגוף שלו, שראיתי מותש ודועך, לא היה לו את היכולת לשאת יותר או לסמוך עליו הרבה, ובכל פעם שהטלפון צלצל, חייתי סיוטים של חרדה, לחץ ופחדים, להביא לי את הבשורה על מותו ."

עם שחר ביום שלישי הודיע שירות בתי הסוהר הישראלי על מותו של שייח' חאדר עדנאן בתאו, ועד מהרה קיבלו משפחתו ואשתו את הבשורה, כך שהרגשות התערבבו והתמונות התרבו, ואום עבד אלרחמן אומרת: "היה לי כאב כואב. מרגיש ברגע ששמעתי את החדשות, ולמען האמת, לא האמנתי, הלב שלי לא האמין, ועד לרגע זה, לא, אני עדיין חי עם רגשות סותרים שאני מאמין ולא מאמין. את ליבנו ואת חיינו להבין את הנושא של אובדן אדם שמשמעותו הכל עבורנו בחיים.

והיא מוסיפה: "ריבונו של עולם כיבד אותי בסבלנות, ואנו חשים גאים בגבורתו, באיתנותו, בסבלנותו ובג'יהאד למען השם והאמת. הוא תמיד איחל וביקש מות קדושים".

והיא ממשיכה: "אנו מבקשים מאלוהים הכול יכול לבחור את הטוב ביותר ולנוח עבורו, למרות שברון הלב במרחקו וכאב הפרידה אינו קל, במיוחד שאנו מדברים על גיבור כמו השייח ח'דר. חייזר".

בביתו של השהיד שייח חאדר עדנאן בעראבה, דרומית-מערבית לג'נין, ישבו אשתו וילדיו באמצע תמונותיו, מוקפים במשפחה, קרובי משפחה, חברים, נשות עיירתו, המשפחה וכל מי שהכיר. ואהב אותו, שבא לתמוך בה ולתמוך בה, ומצא אותה במצב של איתנות, איתנות, אתגר וסבלנות.

אז מתי (אום עבד אל-רחמן) ראתה את בעלה, חאדר, בפעם האחרונה, ומה היו המילים האחרונות שלו אליה? הוא לא שכח את צוואתו אלי, הוא אמר, "שמרי על עצמך ועל הילדים , אום עבד אלרחמן", והשידור נקטע.

והיא מוסיפה: "יצאתי חוזרת ומתחננת לה' ואומרת: הקב"ה מספיק לי, והוא המטפל הטוב ביותר לענינים. הגן עליו בהגנה שלך ובחר את הטוב ביותר עבורו.

והיא המשיכה: "ישבתי על שטיח התפילה, והתפללתי לאלוהים שיעניק לו נחמה, שלווה ונחת, כשהוא סובל וכואב עז, אבל הוא תמיד נהנה מרצון, אומץ וסבלנות, עד שקם כאדם קדוש מעונה, ממלא את המשאלה הגבוהה ביותר שביקש במהלך חייו".

מחכה לגוף.

בסבלנות, שוויון נפש והתרסה מהולים בגאווה וגאווה בחברתה, ממנה ילדה 9 ילדים, מנעה אום עבד אלרחמן מהנשים לבכות, ואמרה: "לא נקבל את אבלי שייח ח'דר, ושם לא יהיה בית תנחומים בביתנו, אלא אנו מקבלים מיטיבי לכת בגאווה ובגאווה על מות הקדושים שלו ועל הכבוד שהעניק." ריבונו של עולם, אבל יש כאב בליבנו, כי אנחנו לא יודעים. גורל גופו".

היא הוסיפה, "אנו ממתינים ומקווים שהמאמצים יצליחו לאלץ את הכיבוש לשחרר את גופתו הטהורה, ולמנוע את לכידתו בקברי המספרים ובמקררי הכיבוש, שביצע את עבירת ההוצאה להורג וההתנקשות".

והיא המשיכה: "אנו דורשים שלא ייגע בו ולא ינתח אותו כפי שדרשנו את רצונו, ונקבל אותו כקדושים הגדולים, ושהקבורה לצד גופת אביו בסנדקית ובחבריו לדרכו הקדושים, ואנו ימשיך להיאבק ולעבוד עד שנראה אותו, נחבק אותו ונדמם אותו במה שמגיע לו ומייחל לו".

הודעות של אשתו.

מאז הכריזה על הבשורה על מות בעלה, אום עבד אל-רחמן הייתה להוטה לטפל בילדיה, להעלות את רוחם ולהאשים אותם בנחישות ובסבלנות, והיא אמרה: "לא נחכה שמישהו יחזיר את גוף השייח' שהותיר אחריו 9 ילדים. אותם בחר".

והוסיפה: "המסר שלי לכיבוש לא יערער את נחישותנו, ואנחנו נישאר כפי שלימד וגדלנו על ידי השייח חאדר. חייו ודמו יקרים ולא זולים עבורנו. הוא שווה לכל העולם". ואנחנו מבקשים מאלוהים שיעזור לי לגדל את ילדיו, ושהכיבוש יסתיים לפני שהם יגדלו, וחלומו וכל הקדושים יתגשמו."

תחנות חייו.

השהיד חאדר עדנאן מוחמד מוסא יורד מהעיירה עראבה, דרומית-מערבית לג'נין, בה נולד ב-24/3/1978. באינתיפאדת אל-אקצא הפך לדובר "הג'יהאד" בגדה המערבית, והוא ספג מספר פעמים רדיפות, ניסיונות התנקשות ומעצר, וישב כמה שנים בבתי כלא בישראל, למרות זאת סיים את לימודיו באוניברסיטה, סיים תואר ראשון, ולאחר מכן תואר שני מאוניברסיטת בירזייט, אז ירושלים אבו דיס.

למרות מעצריו ורדיפותיו הוא התחתן והקים משפחה ונולדו לו תשעה בנים ובנות, הצעיר שבהם בן שנה וחצי והבכור עבד אלרחמן (בן 14), הכיבוש עצר אותו חודשיים לאחר נישואיו, והוא בילה שנה וחצי והשתחרר.

בתקופת אינתיפאדת אלאקצא בשנת 2004 הוא פתח בשביתת רעב פתוחה למשך 12 ימים, כתוצאה מבידוד בכלא כפר יונה, והוא לא הפסיק את שביתתו אלא לאחר שהנהלת הכלא נעתרה לדרישתו להעבירו. למדורי האסירים הרגילים.מקבלת חירותו והתמודדות עם מעצרים שרירותיים חוזרים ונשנים.

במהלך מעצרו בשנת 2012 הוא פתח במאבק על בטן ריקה נגד המעצר המנהלי, ופתח בשביתה שנמשכה 66 ימים. לאחר מספר דיונים משפטיים ומסעות סולידריות בעקבות קריסת בריאותו, החליט בית המשפט העליון בישראל לשחררו באפריל של באותה שנה, לאחר שמצבו הבריאותי הידרדר.

עם מעצרו החדש, בשנת 2015, הוא פתח בשביתת רעב למשך 56 ימים, אותה פתח ב-8 במאי 2015, כדי להפעיל לחץ על הרשויות הישראליות לשחררו ולהתחייב שלא לעצור אותו מנהלית. לאחר מכן שוחרר, אבל הוא נעצר מחדש, והוא פתח בשביתה ב-2018 למשך 59 ימים. לפני שנטל את חירותו, ובשנת 2021 הוא פתח בשביתה דומה למשך 25 ימים.

במהלך מעצרו היה חאדר עדנאן נתון לחקירה, עינויים ובידוד במרכזי חקירה ישראליים, בעיקר באל-ג'לאמה ובפתח תקווה, למרות זאת, הוא גילם מצב של איתנות והתרסה למרות שהיה נתון במהלך שביתת הרעב שלו. לאיומי מוות לפעמים, ולהאכיל אותו בכוח בזמנים אחרים, ואפילו בימים האחרונים של השביתה האחרונה שלו לפני לקום כשאהיד במכה השישית, שנחשבת לקרב הבטן הריקה הארוך ביותר שניהל.

במהלך השנים האחרונות נפטרו אמו ולאחר מכן אביו, דבר שהשפיע רבות על חייו בשל יחסיו הקרובים עמם, והוא כתב בצוואתו ודרש להיקבר לצדם בעיר הולדתו, העיירה אראבה.