שיקרו לכם... המלחמה לא הסתיימה

בנקודה זו, התוקפנות על עזה מעולם לא הייתה רק סבב צבאי חולף, אלא התגלמות חיה של פרויקט התיישבותי השואף לשבור את רצון ההישרדות של הפלסטינים באמצעות מדיניות אדמה חרוכה, שאינה פוסחת על אבן או אדם, ואף לא על טקסי הפרידה האחרונים של השהידים. פגיעה באוהלי העקורים, במרכזי מחסה ובהלוויות, ממוטטת כל תירוץ ביטחוני שהכיבוש מנסה לשווק, וחושפת את מטרתו האמיתית שחורגת מהרס יכולות צבאיות, אל ערעור הקיום החומרי והחברתי. אלו הם סימני מדיניות שיטתית שהופכת את מחיר ההישרדות ל"בלתי אפשרי", הורסת את יסודות החיים, והופכת את הרצועה לאזור גיאוגרפי דוחה חיים באמצעות הפצצות מתמשכות ומצור חונק שמעולם לא נפסק או הוסר. אכזריות זו נשענת היום על קריאה של מצב הרפיון הבינלאומי והסטנדרטים הכפולים. הכיבוש "הצליח" לנצל את עיסוקן של המעצמות הבינלאומיות בתיקי אנרגיה ומשברים כלכליים ככיסוי המספק לו מרחב זמן ושטח להמשיך בהשמדה הרחק מלחצי האחריות. שתיקה בינלאומית זו אינה רק חוסר אונים, אלא שותפות מרומזת בערעור יסודות המשפט הבינלאומי שהפך למסמך חסר ערך כשמדובר בפלסטינים. המדינות המתהדרות בזכויות אדם מוצאות את עצמן היום מול משבר מוסרי חונק, ואינטרסיהן הפוליטיים והכלכליים נפגשים עם המשך מרחץ הדמים הפלסטיני שלא נפסק מאז אלף ושישה עשר ימים. ובמהלך מאתיים ושמונים ימים מאז ההכרזה המדומה על הפסקת התוקפנות, נהרגו אלף מאה וארבעים וארבעה שהידים, מה שאומר שהממוצע היומי עולה על ארבעה שהידים, מציאות המקבעת את נורמליזציה של השמדה, והופכת את הפשע המתמשך לחדשות שגרתיות המאבדות את השפעתן עם החזרה. מה שמגביר את הקשיחות הוא ירידת העניין הציבורי והתקשורתי העולמי תחת עול ההטעיה שתיארה את המלחמה כאילו הסתיימה, בעוד שכל יום חדש מביא עמו עוד שהידים ופצועים, אלה הנבלעים באוהלים ובהריסות הבתים, על רקע חוסר יכולתם של צוותי ההצלה להגיע אליהם. מכונת התעמולה הישראלית, המועברת וחוזרת על ידי התקשורת הערבית והמערבית, תרמה ליצירת רושם כוזב של סיום "שלב השיא", מה שהוביל לירידת הלחץ ברחובות הערביים והמערביים, והותיר את תושבי עזה מול מכונת הרג בלתי שבעה. נסיגת הסולידריות היא כשלעצמה "עליונות" של נרטיב הכיבוש הנשען על שחיקת הזיכרון הקולקטיבי, והפיכת הפשע המתמשך לאירוע "רגיל" שאינו מזיז דבר. מול מציאות זו, יש להבין שהפתרון אינו טמון בהמתנה להתעוררות המצפון הבינלאומי, אלא בהחזרת התודעה הקולקטיבית שאנו עומדים בפני פרויקט שחיקה קיומי שמטרתו להתיש את הפלסטינים, כהכנה לכפיית מציאות של עקירה. החזרת מומנטום זה דורשת פריצת דרך של חומת השתיקה הבינלאומית באמצעות אסטרטגיה תקשורתית ופוליטית שתחבר מחדש את הטרגדיה של עזה להקשר העולמי, ותחשוף את הסתירות בין סיסמאות המעצמות הגדולות למעשיהן. היא מחייבת את האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות לעבור מתפקיד הצופה לתפקיד הפועל, באמצעות יצירת לחץ ציבורי מתמשך שאינו מקבל פתרונות חלקיים, ואינו נגרר אחר הונאת ה"שקט" המדומה. עזה היום אינה רק אזור גיאוגרפי מוכה אסון, אלא קו ההגנה הראשון על כבוד האומה, ומבחן יומי לערכי האמת, הצדק והאנושיות. פשעי המלחמה המבוצעים בה לא יישארו אירוע חולף בזיכרון ההיסטוריה, אלא עדות לתקופה שבה רבים בחרו בשתיקה, בעוד שנשמות ילדים ונשים נקטפו, ומניין ההרוגים והפצועים ממשיך לעלות, במחזה שההיסטוריה לא תסלח לו, ולא תסלח לחיים על שתיקתם.