טראמפ זועם בשיחותיו הפרטיות על ישראל על שהיא מנסה לגרור אותו שוב למלחמתו עם איראן

מסר מוושינגטון

וושינגטון-סעיד עריקאת-20/6/2026

בתוך ההתפתחויות המואצות בשטח ובדיפלומטיה בחזית המזרח התיכון, חשפו מקורות יודעי דבר לאתר "זיתיו" ביום שבת על זעם עצום שחווה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מאחורי הקלעים של הבית הלבן, בשל מה שהוא רואה כניסיונות ישראליים מכוונים לגרור אותו שוב לביצת מלחמתו נגד איראן. לפי הדיווח, טראמפ, שנואש לצאת ממלחמה שיועציו מתארים כ"קטסטרופלית ולא פופולרית", נראה מוכן להעניק לטהראן ניצחון דיפלומטי מדהים בתמורה לסיום המעורבות הצבאית האמריקאית.

פרטי הדברים שהועברו על ידי ארבעה אנשים המכירים ישירות את מצב רוחו של הנשיא, מראים כי טראמפ מפנה האשמות חריפות כלפי ממשלת ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו, מאשים אותם בניסיון לסכל את מאמציו לסגת מ"מלחמה שהם בחרו יחד". מקור הזעם הנשיאותי מתמקד, על פי דיווחים אלה, בהמשך התקיפות הקטלניות של ישראל בלבנון, למרות קיומו של מזכר הבנות אמריקאי-איראני שברירי הקובע הפסקת אש שם. טראמפ סבור שתל אביב מנסה בכוונה לערער את ההבנה הזו כדי לדחוף את וושינגטון לחזור לעימות כולל עם איראן, תרחיש שהנשיא האמריקאי דוחה באופן מוחלט בשלב זה.

יועץ קרוב לטראמפ ציטט את הנשיא כשאמר בזעם: "הוא מקלל הרבה בעניין הזה". בעוד שפקיד בממשל האמריקאי היה ישיר יותר כשאמר ל"זיתיו": "לפחות לעת עתה, הנשיא כועס יותר על הישראלים מאשר על האיראנים". מצב רוח נשיאותי זה אינו עוד אי-שביעות רצון חולפת, אלא הפך, על פי אותם מקורות, לשכנוע עמוק שישראל מנסה "לרמות אותו" כדי להצית מחדש את פתיל המלחמה האזורית שטראמפ רואה בה איום קיומי על מורשתו הפוליטית ושאיפותיו העתידיות.

מקורות "זיתיו" מצביעים על כך שהלחץ המתמשך של המנהיגים הישראלים על האמריקאים לנטוש את מזכר ההבנות עם איראן, יחד עם המשך הפעולות הצבאיות בלבנון, הוביל לתוצאה הפוכה לחלוטין ממה שתל אביב קיוותה. במקום לדחוף את טראמפ לאמץ עמדה קשוחה יותר, פעולות אלה הגבירו את נחישותו ללכת בכיוון ההפוך, להתקרב יותר לאפשרות של פשרה עם טהראן וסיום המלחמה. התמונה חושפת את אחד המשברים העמוקים ביותר שלא פורסמו בתולדות הברית האמריקאית-ישראלית, שבה אינטרסים לאומיים צרים מצטלבים עם חישובים אישיים של נשיא המציב "עסקאות גדולות" מעל לכל שיקול.

מצב הזעם שטראמפ חווה כלפי ההתנהגות הישראלית חושף שינוי מהותי בתפיסת "הברית האסטרטגית" שאותה קידשו ממשלים אמריקאים קודמים. הנשיא הנוכחי, השקוע בתורת "אמריקה תחילה", רואה במלחמה האיראנית נטל אלקטורלי ופוליטי המאיים על תדמיתו כעושה שלום. מבחינה אנליטית, עמדה זו משקפת הבנה עסקית של יחסים בינלאומיים; כל עוד ישראל מעכבת את מזכר ההבנות ומגרה את טהראן, היא נתפסת בעיני טראמפ כהופכת מבת ברית ליריבה המעכבת את יישום חזונו המבוסס על נסיגה מהירה מביצות המזרח התיכון, גם אם הדבר יעלה בערעור השפעתה האזורית של וושינגטון.

ישנו היבט נוסף שאינו פחות חשוב, הנוגע לחישוביה של ישראל עצמה, שנראה כי היא מהמרת שטראמפ יתגבר על התנגדויותיו תחת לחץ הלוביסטים והממסד הביטחוני. אך הימור זה כרוך בסיכון גדול, שכן האיש שלא היסס לפטר שרי הגנה ויועצים מסיבות אישיות, עשוי לנקוט בצעדי תגמול דיפלומטיים מביכים עבור תל אביב. מנקודת מבט אנליטית, המשך התקיפות בלבנון למרות ההבנה האמריקאית-איראנית מציב את ישראל בעמדת המתריס הגלוי נגד הרצון הנשיאותי, מה שפותח פתח לאפשרות של הפחתת המעורבות הצבאית של וושינגטון במזרח הים התיכון, והשארת ישראל להתמודד לבדה עם השלכות של כל התלקחות אזורית אפשרית.

באשר למזכר ההבנות, הסיפור מדגיש את שבריריות ההסכמים המונעים על ידי אינטרסים מנוגדים. איראן רואה ברגע ההיסוס האמריקאי הזדמנות להשיג רווחים אסטרטגיים ללא מלחמה ארוכת טווח, בעוד שטראמפ הופך לשחקן פרגמטי שרוצה "עסקה" שתחזיר את כוחותיו ותציג אותו לציבור האמריקאי כמנצח. ההערה העמוקה כאן היא שהסטייה של טראמפ מהעמדה הישראלית אינה טקטיקה חולפת, אלא תחילתה של שרטוט מחדש של מפת הבריתות באזור, שבה וושינגטון מחפשת דרכי יציאה מהירות, ועשויה למצוא בתיאום עם טהראן, ולא עם נתניהו, מעבר כפוי, מה שמטיל צל כבד על עתיד היציבות בלבנון, עיראק וסוריה.