איפוס היחסים האמריקאים-ישראליים לאור השינויים הפנימיים בארה"ב ולאחר המלחמה עם איראן

ד"ר איברהים נייראת

היחסים בין וושינגטון לתל אביב עוברים שלב של מיקום מחדש פוליטי, שאינו נראה על פניו כניתוק או נסיגה מהברית המסורתית, אך משקף שינוי חשוב בסגנון השיח האמריקאי עצמו, במיוחד בקרב חוגי המפלגה הרפובליקנית, שם גוברת חשיבותה של גישת מדיניות החוץ מנקודת מבט של "האינטרס האמריקאי קודם כל". שינוי זה אינו אומר התפרקות הברית האסטרטגית עם ישראל, אך הוא מצביע על ניסוח מחדש של אופן הצגתה הפוליטית והתקשורתית בפני הציבור האמריקאי, שהפך רגיש יותר לעלות המעורבות החיצונית ולריבוי משבריה, וזאת במקביל להתקרבות הבחירות האמצעיות בארה"ב בשנת 2026, המניעות את השיח הפוליטי לכיוון בהירות וחדות רבה יותר בסוגיות מדיניות החוץ.

בהקשר זה, ניתן להבין את הפומביות הגוברת בהצהרות של כמה פקידים אמריקאים, המדגישות את עצמאות ההחלטה האמריקאית או מזכירות את היקף התמיכה הצבאית בישראל, כחלק משיח המכוון בראש ובראשונה לקהל האמריקאי. נראה כי שיח זה נועד להדגיש שמדיניות החוץ האמריקאית אינה מנוהלת באופן אוטומטי על פי שיקולי בריתות, אלא נתונה לבדיקה מתמדת הכוללת עלות, תוצאות וסדרי עדיפויות פנימיים, וזאת לאור קיומם של זרמים פוליטיים בתוך המפלגה הרפובליקנית הנוטים לצמצם את המעורבות החיצונית, ועם עליית חשיבותו של מצב הרוח האלקטורלי בהכוונת סדרי העדיפויות של השיח הפוליטי.

שינוי זה בשפה הפוליטית מצטלב עם שלב אזורי שבו התרחש עימות צבאי שבו השתתפה ארצות הברית לצד ישראל בהקשר של ההסלמה עם איראן, לפני שהסתיים מאוחר יותר בהבנות שנועדו להפחית את המתיחות. שלב זה הדגיש את הסיכונים של התרחבות הסכסוך האזורי והשפעותיו על שוקי האנרגיה והיציבות הבינלאומית, מה שהניע את מקבלי ההחלטות בוושינגטון לזהירות רבה יותר בניהול המעורבות הישירה במשברי המזרח התיכון, והעדפת כלי בלימה ולחץ דיפלומטי על פני עימות פתוח.

במסגרת זו, הגיעו ההצהרות הפומביות שביקרו עמדות מסוימות של פקידים בממשלת ישראל, או הדגישו את היקף התמיכה הצבאית האמריקאית בישראל, כחלק מניסיון לאפס את קצב היחסים מבלי לפגוע במהותם האסטרטגית. הן מאשרות את המשך הברית, אך יחד עם זאת משקפות רצון להפחית את הסיכונים של הידרדרות להסלמה רחבה יותר שוושינגטון אינה רוצה לשאת בעלותה הפוליטית או הצבאית, במיוחד בסביבה פוליטית פנימית הקשורה יותר לחישובים אלקטורליים.

מנגד, בישראל שוררות קריאות המשקפות חשש גובר מירידה ברמת "הערבות הפוליטית הבלתי מותנית", למרות המשך התמיכה הצבאית החזקה. חשש זה אינו קשור לאפשרות של סיום התמיכה, אלא לאפשרות של קשירתה יותר להתנהגות ממשלת ישראל בתיקים האזוריים, מה שהופך כל ביקורת אמריקאית פומבית לאינדיקטור פוליטי רגיש, גם אם אינה משנה את מהות ההתחייבויות האסטרטגיות.

בהקשר זה, בולט דיון גובר בחוגים פוליטיים מסוימים סביב מקומו של בנימין נתניהו במשוואה עם וושינגטון, לא מנקודת מבט של קריסת היחסים, אלא מנקודת מבט של גבולות ההשפעה הפוליטית הישירה והעקיפה על ההחלטה האמריקאית. עם העלייה בפומביות הפערים סביב תיקים כמו איראן וניהול ההסלמה האזורית, ועם העלייה בזהירות האמריקאית מעלות המעורבות החיצונית, נראה כי מרחב התמרון הפוליטי בפני ממשלת ישראל מורכב יותר ממה שהיה בשלבים קודמים, מבלי שזה אומר שינוי מהותי באופי הברית.

באשר לתמונה הרחבה יותר, ניתן לקרוא את המתרחש כמעבר הדרגתי מניהול סכסוכים פתוחים לניהול איזונים זהירים יותר. מדיניות ארצות הברית אינה מצביעה על נסיגה מהאזור, אך היא נוטה יותר ויותר לצמצם את המעורבות הישירה, ולהעדיף כלי לחץ דיפלומטי וניהול איזונים במקום כניסה לעימותים ארוכים או בלתי מחושבים בתוצאותיהם.

במקביל, מתפתח בתוך ארצות הברית דיון ציבורי מגוון יותר סביב אופי היחסים עם ישראל. במקום ההסכמה המסורתית על חשיבות התמיכה הבלתי מותנית, חלק מהשכבות, במיוחד בקרב הדורות הצעירים, מעלות שאלות הנוגעות לעלות תמיכה זו והשלכותיה על הפנים האמריקאי. דיון זה אינו משקף עמדה אחידה או שינוי כולל בדעת הקהל, אך הוא מצביע על הצגה מחדש של היחסים במסגרת חישובי עלות-תועלת, לאור ריבוי המשברים הפנימיים והחיצוניים.

בנוסף לכך, התפתחות נוספת היא העלייה בוויכוח סביב הנרטיבים הרווחים בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, כאשר הנרטיב הישראלי המסורתי כבר אינו שולט במרחב הפרשנות כבעבר, אלא הפך לנושא לדיון רחב ומגוון יותר, מול נוכחות גוברת של נרטיבים המתמקדים בהיבטים ההומניטריים ובסבל הפלסטיני. שינוי זה אינו משקף בהכרח שינוי במדיניות הרשמית, אך הוא מצביע על שינוי בסביבת הדיון הציבורי וריבוי מקורותיו והשפעותיו, במיוחד עם התרחבות המדיה הדיגיטלית ופלטפורמות התקשורת.

יש להוסיף כי דעת הקהל האמריקאית הפכה לאחד הגורמים הנלקחים בחשבון באופן משמעותי יותר בחישובי מדיניות החוץ, אם כי באופן עקיף. עם התגברות הרגישות לעלות ההתערבויות החיצוניות, ממשלות אמריקאיות הפכו זהירות יותר להתאים את שיחן למצב הרוח הפנימי, מבלי שזה אומר כפיפות מלאה של ההחלטה החיצונית לו, אלא הכנסתו כגורם מבין גורמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות.

לפיכך, השינוי המתחולל אינו נראה כשינוי במהות הברית האמריקאית-ישראלית, אלא כארגון מחדש של אופן ניהולה וגבולות ביטויה. היחסים עדיין מבוססים על יסודות אסטרטגיים איתנים, אך דרך הגישה אליהם הפכה מורכבת יותר, וקשורה יותר לאיזון בין התחייבויות חיצוניות לשיקולים פנימיים, בסביבה בינלאומית ואזורית סוערת ומרובת מוקדי השפעה.