קריאה במאזן הכוחות: כיצד כפתה טהראן את תנאיה במזכר ההבנות עם וושינגטון?

החוגים הפוליטיים ממתינים לחתימה הרשמית הסופית בשוויץ על מזכר ההבנות האיראני-אמריקאי, שהיה פרי תיווך פקיסטני שנתמך על ידי תפקיד קטרי פעיל. הליך זה קדם לחתימה אלקטרונית הדדית, בתוך הדלפות תקשורתיות שעוררו תגובות מעורבות בבירות טהראן ווושינגטון, בין תומך הרואה בכך הכרח אסטרטגי למתנגד המתאר זאת כוויתור.

בתוך ארצות הברית, התגברה חומרת הביקורת מצד מנהיגי המפלגה הדמוקרטית כלפי ממשל דונלד טראמפ, כאשר הסנאטור כריס מרפי תיאר את הסכם המסגרת כ'כניעה אמריקאית'. מרפי ציין כי דחיפת חיילים לעימות צבאי עם איראן הייתה הימור אבוד מלכתחילה, והדגיש כי טהראן יצאה מהעימות הזה חזקה ויציבה יותר.

הביקורת לא הוגבלה לפוליטיקאים, אלא התרחבה למכוני מחקר ולתקשורת, כאשר כתב העת 'האטלנטיק' ראה באיראן את המנצחת האמיתית בסכסוך זה. אנליסטים הסבירו כי ארצות הברית נכשלה בהשגת היעדים המהותיים שהכריזה עליהם בתחילת ההסלמה, מה שהעניק לאיראן מעמד אזורי ובינלאומי משפיע יותר לאחר עמידתה בלחצים הצבאיים.

באשר לישראל, שררה הלם עמוק בחוגי הממשלה והאופוזיציה כאחד, כאשר אביגדור ליברמן תיאר את המזכר כאסון גדול. בנימין נתניהו מצא את עצמו במצב הגנתי מביך, במיוחד עם סעיף ההסכם הקובע הפסקת פעולות לחימה בכל החזיתות, ובראשן החזית הלבנונית המהווה עדיפות במזכר.

מבנה ההסכם הסופי, שנוסח על ידי טהראן ב-14 סעיפים, מתאפיין בהיעדר מוחלט של כל התייחסות לתוכנית הטילים האיראנית או לרשת הבריתות האזוריות שלה. המשא ומתן האיראני הצליח לבודד תיקים אלה משולחן הדיונים, תוך התמקדות בקישור תיק הגרעין להפסקת המלחמה ולהסרת המצור הכלכלי והימי באופן מיידי.

השפעות ההסכם החלו להופיע בפועל עוד לפני החתימה הרשמית, כאשר איראן חידשה את ייצוא הנפט והחומרים הפטרוכימיים ללא התנגדות מצד הציים האמריקאים. בתמורה, טהראן התחייבה לפתוח בהדרגה את מצרי הורמוז בתוך שלושים יום, עם כוונה לגבות דמי שירותי ניווט וסביבה מספינות העוברות בתיאום עם סולטנות עומאן.

בנוגע לתיק הגרעין, ההסכם כלל תקופת משא ומתן של שישים יום, כאשר צנטריפוגות מתקדמות ומתקני גרעין נשארים תחת הריבונות האיראנית. נראה כי וושינגטון נסוגה מדרישותיה לפירוק התוכנית, והסתפקה בהבנות לגבי הפחתת רמות העשרה גבוהות בתוך שטחי איראן או המרתן לדלק גרעיני באמצעות מתווכים בינלאומיים.

דוחות מודיעין עדכניים מצביעים על כך שאיראן מחזיקה כעת ב'נשק אסטרטגי' המתבטא ביכולתה המוכחת לשלוט במעברים ימיים בינלאומיים. מקורות ביטחוניים אישרו כי טהראן בנתה מחדש את בסיסה התעשייתי הצבאי במהירות שעברה את הציפיות, מה שמעניק לה יכולת קבועה לאיים על הניווט במקרה של קריסת ההבנות הפוליטיות.

למרות התקדמות זו, עדיין קיימים סיכונים שעלולים לערער את ההסכם, ובראשם האפשרות שישראל תפר את הפסקת האש בלבנון כדי לחתור תחת מאמציו של טראמפ. טהראן מתעקשת בהקשר זה על הצורך בנסיגה ישראלית מלאה מדרום לבנון, ומטילה על הממשל האמריקאי את האחריות לרסן כל מהלך צבאי ישראלי עתידי.

לסיכום, התמונה הנוכחית מראה עליונות של המשא ומתן האיראני שהצליח להפוך עמידה צבאית לרווחים פוליטיים וכלכליים מוחשיים. בעוד טראמפ מנסה לשווק את ההסכם כהישג היסטורי, משקיפים רואים כי טהראן הצליחה לבסס כללי עימות חדשים המבטיחים את האינטרסים הלאומיים שלה ומסיימים עשורים של בידוד כפוי.

איראן יצאה חזקה יותר מיום ליום, והמשימה הצבאית נגדה הייתה בלתי אפשרית.