לידת המזרח התיכון החדש: האם עידן ההגמוניה האמריקאית הסתיים?

המזרח התיכון עובר תמורות גיאופוליטיות גדולות המצביעות על שקיעת עידן ההגמוניה האמריקאית החד-קוטבית, דבר שמומחים מייחסים לתשישות פנימית ולקריסה מבנית של מערכת פוליטית שהוקמה על כפייה ולא על הסכמה עממית. משקיפים סבורים שוושינגטון לא השיגה הגמוניה אמיתית, אלא שמרה על שליטה חסרת לגיטימציה עממית, מה שאילץ אותה להסתמך בעיקר על משטרים אוטוריטריים כדי להבטיח את האינטרסים שלה.

המערכת האזורית שהתגבשה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 ועידת מדריד החלה להתפרק באופן שיטתי, לאחר שהתבררה שקריות העמודים שעליהם נשענה. מערכת זו התבססה על עליונות צבאית מוחלטת ועל טענה לקיומו של תהליך שלום, בעוד שהאמת הייתה הנדסת אזור ביטחון שהבטיח את זרימת האנרגיה ודחק לשוליים את הזכויות הפלסטיניות הלגיטימיות.

תהליך השלום שימש במשך עשורים כמטריה דיפלומטית שהעניקה לארצות הברית לגיטימציה לנוכחותה הצבאית, בעוד שאפשרה לישראל לבסס את כיבושה בשטחים הפלסטיניים. עם הזמן, התברר שכוח צבאי מוחץ אינו יכול להוות תחליף לאופק פוליטי צודק, מה שהפך את קריסת המערכת הזו להכרח היסטורי.

הסכמי אברהם ב-2020 ייצגו את הניסיון האחרון לשקם את המבנה המתפורר הזה באמצעות בניית ברית ביטחונית שמתעלמת במפורש מהסוגיה הפלסטינית. אולם, הימור זה הוכח ככישלון מכיוון שהתעלם מהעובדות הדמוגרפיות וההיסטוריות, מה שהפך את המערכת שנוצרה ממנו לשברירית וחשופה לזעזועים אלימים שלא איחרו להגיע.

נתוני מדד דעת הקהל הערבי מצביעים בעקביות על כך שהעמים הערביים רואים במדיניות האמריקאית והישראלית את האיום הקיומי הגדול ביותר על ביטחונם הלאומי. סתירה בוטה זו בין שאיפות העמים לבין הצרכים האסטרטגיים של וושינגטון דחפה את האחרונה לתמוך בדיקטטורות ולדכא כל שינוי דמוקרטי שעלול לאיים על האינטרסים החיוניים שלה באזור.

אירועי עזה ב-2023 היו הזרז הסופי שחשף את הפשיטת הרגל המוסרית של המערכת הבינלאומית בהובלת ארצות הברית, כאשר וושינגטון הפכה ממתווכת לשותפה ישירה באלימות. התמיכה הצבאית והדיפלומטית הבלתי מוגבלת בפעולות המלחמה הרסה את התדמית של ההנהגה המערבית וחיסלה את מה שנותר מכוחה הרך באזור.

בהקשר של העימותים הצבאיים המשוערים ב-2026, התברר שהמטריה הביטחונית האמריקאית אינה מסוגלת עוד להגן על בעלות בריתה מפני התקפות א-סימטריות. התקיפות שכוּונו למתקני אנרגיה חיוניים במפרץ ערערו את תדמית האזור כמקלט בטוח להון עולמי, וחשפו את חוסר היכולת של מערכות הגנה מתקדמות מול טכנולוגיות זולות.

הכוחות האזוריים הבינו שהסתמכות מוחלטת על וושינגטון אינה מספיקה עוד כדי להבטיח הישרדות בסביבה ביטחונית נפיצה ובלתי יציבה. הבנה זו דחפה מדינות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות לחפש חלופות אסטרטגיות, ולהשקיע בתעשיות ביטחוניות מקומיות ובניית שותפויות מגוונות עם כוחות בינלאומיים עולים.

כיום בולטים מאפיינים של מערכת ביטחונית חדשה המאופיינת ב'הגמוניה דיפרנציאלית', שבה וושינגטון שומרת על הרתעה צבאית אך מאבדת את המונופול הפוליטי ואת יכולת ההרגעה. בחלל זה, כוחות אזוריים גדולים כמו טורקיה, מצרים ופקיסטן שואפים לתאם את עמדותיהם כדי לנהל משברים מתוך האזור, הרחק מהכתבות חיצוניות.

התפקיד הפקיסטני העולה כערב ביטחוני ומתווך דיפלומטי מגלם את הארגון מחדש המתמשך במאזן הכוחות, כאשר הגיאופוליטיקה משתלבת וכוללת שחקנים חדשים. כמו כן, נטיית מדינות המפרץ לכיוון ריבוי בריתות משקפת רצון אמיתי לעבור מצריכת ביטחון לייצורו, באופן שישרת קודם כל את האינטרסים הלאומיים שלהן.

ברמה הבינלאומית, סין ורוסיה מנצלות את הטעויות האסטרטגיות האמריקאיות כדי לחזק את השפעתן הכלכלית והפוליטית במזרח התיכון. בייג'ינג, בפרט, מציעה מודל של שותפות המבוססת על אינטרסים הדדיים ללא הטלת תנאים פוליטיים או ביטחוניים מכבידים, מה שהופך אותה לחלופה אטרקטיבית עבור רבות ממדינות האזור.

קבוצת 'בריקס' ושיתוף הפעולה הטכנולוגי עם הכוחות האסייתיים הפכו לכלים חיוניים עבור מדינות המזרח התיכון כדי להתגונן מפני סנקציות ודרישות אמריקאיות. שינוי זה לכיוון המזרח אינו מייצג רק שינוי בסחר, אלא הוא מיקום אסטרטגי מחדש ומקיף בעולם שבו הקוטביות האחת אינה השלטת עוד.

שחר העידן הפוסט-אמריקאי אינו בהכרח אומר יציבות מיידית, אלא הוא עידן המאופיין באי-שקט ותחרות עזה בין קטבים מרובים. בנוף מורכב זה, על השחקנים האזוריים לנהל משא ומתן מתמיד כדי להבטיח את קיומם, בהסתמך על מאזני כוחות משתנים ובריתות גמישות החורגות מהמורשות הקולוניאליות הישנות.

לסיכום, ניתן לומר כי עידן ההכתבות האימפריאליסטיות הסתיים לטובת מציאות אזורית אורגנית, גם אם היא מתגבשת בתוך כאבי סכסוכים ומלחמות. המזרח התיכון החדש מגדיר את עצמו מחדש על בסיס יכולותיו העצמיות וריבוי אפשרויותיו הבינלאומיות, הרחק מההגמוניה שנמשכה עשורים תחת המטריה האמריקאית המתפוררת.

הגמוניה אמיתית דורשת הסכמה אידיאולוגית והסכמה נורמטיבית, בעוד שוושינגטון הפעילה את שליטתה באמצעות כפייה ואלימות מבנית.