חוקר רוסי: העימות האמריקאי-איראני הוכיח את חוסר היכולת של הכוח הצבאי לכפות שינוי פוליטי

החוקר הרוסי טימופיי בורדאצ'ב, מנהל תוכניות במועדון ולדאי, סבר כי ההסכם האחרון שנחתם בין ארצות הברית לאיראן אינו טומן בחובו שינוי אמיתי במאזן הכוחות. הוא הסביר במאמר ניתוח כי שורשי הסכסוך הנוכחי חורגים מהנושאים הטכניים כמו תוכנית הגרעין או הטילים הבליסטיים, ומגיעים לליבת קיומה של איראן כמעצמה אזורית המסרבת להיות תלויה.

בורדאצ'ב ציין כי העימות הצבאי שפרץ בחורף 2026 יישאר ציון דרך בהיסטוריה הפוליטית העכשווית. למרות עוצמתו, הוא ייצג מודל נדיר של סכסוך מזוין שלא הוביל לתוצאות מוחשיות בשטח, כאשר המפה הפוליטית נותרה כפי שהיא ללא שינוי משמעותי במאזן הכוחות הבינלאומי.

על פי הקריאה הרוסית, סיום המצור על מצר הורמוז וחזרת המצב לקדמותו לפני פרוץ פעולות האיבה, משקף מצב של קיפאון אסטרטגי. סבבי המשא ומתן שנמשכו חודשיים נכשלו בהזזת מי מהצדדים מעמדותיהם העקרוניות בהן דבקו מאז פברואר האחרון.

הכותב סבר כי תוצאה זו מקבלת חשיבות כפולה בהתחשב בהיקף הפערים הצבאיים והכלכליים, כאשר המדינה החזקה בעולם התמודדה מול כוח אזורי נצור. ההתקפה הייתה אמורה להיות הפגנה מכרעת של כוח ההרתעה האמריקאי, אך התוצאות אכזבו את מתכנני וושינגטון ותל אביב.

בורדאצ'ב תיאר את הכוח הצבאי האמריקאי בעימות זה כ'נמר של נייר', שכן הוא בזבז משאבים עצומים וגרר את המגזר האזרחי למאמץ המלחמתי ללא תועלת. הוא הדגיש כי מלחמה זו הוכיחה שוושינגטון אינה מסוגלת עוד לכפות את רצונה אלא על הצדדים החלשים והמפורקים בחברה הבינלאומית.

הניתוח סבור כי ממשלות הנתונות ללחצים אמריקאיים מחזיקות כעת במודלים מעשיים להתמודדות עם איומים, תוך ציון ההבדל בין הניסיון הוונצואלי והאיראני. בעוד לחצים מצליחים במקומות מסוימים, המקרה האיראני הראה כי קשיחות פנימית יכולה לנטרל את העליונות הטכנולוגית והצבאית המערבית.

בורדאצ'ב הדגיש כי המטרה האסטרטגית הישירה של ההתקפה האמריקאית-ישראלית המשותפת הייתה להפיל את המשטר בטהרן ולפרק את מוקדי המדינה. עם הישארות המשטר ושלמות מוסדותיו, הכותב סבר כי מה שהתרחש מייצג כישלון אסטרטגי ברור שהמערב מנסה כעת לעטוף בתדמית של ניצחון פוליטי מדומיין.

המאמר ציין כי עימות זה לא הגיע לרמת המלחמה הכוללת שהייתה בעיראק בשנת 2003, וזאת לא בגלל רצון אמריקאי לריסון עצמי. הכותב ייחס זאת למגבלות היכולות הזמינות כיום לארצות הברית וחוסר יכולתה לגייס משאבים עצומים למבצע יבשתי, ימי ואווירי משולב.

בהשוואה בולטת, החוקר ציין כי איראן לא קיבלה תמיכה צבאית חיצונית פתוחה כפי שקרה עם קייב בסכסוכה עם רוסיה. עם זאת, טהרן הצליחה לעמוד איתן בזכות מאפיינים מבניים בחברתה ובהנהגתה הפוליטית, מה שהעניק לה יכולת תמרון גבוהה והתגברות על מחסור במשאבים חומריים.

בורדאצ'ב סבור כי סוד העמידה האיראנית טמון במצב של הזדהות בין המדינה לחברה, גורם מורלי ופילוסופי העולה בחשיבותו על היקף הארסנלים הצבאיים. גורם זה הוא שקבע את מהלך הסכסוך ברגעים קריטיים, והתעלה על היכולות הטכניות והכלכליות העצומות שבידי המחנה המערבי.

הכותב ציטט את תיאוריות ההיסטוריון האסטרטגי אדוארד לוטוואק, והדגיש כי רוח הלחימה והלכידות החברתית הם המטבעות היקרים ביותר במלחמות המאה העשרים ואחת. הדבר בא לידי ביטוי בבירור כאשר כלי נשק חכמים לא הצליחו לשבור את רצון היריב או לאלץ אותו להציע ויתורים פוליטיים מהותיים הפוגעים בריבונותו.

המאמר סיכם כי כישלונה של וושינגטון בהשגת מטרתה המרכזית הפך את הנושאים המשניים, כמו מגבלות טכניות על חימוש, לחסרי ערך אסטרטגי. הבעיה עבור ארצות הברית וישראל טמונה בקיומה של איראן כישות עצמאית בפני עצמה, ללא קשר לסוג הנשק שברשותה.

הישארותה של איראן כשחקן פעיל ועצמאי במערכת הבינלאומית לאחר עימות זה מייצגת, לדברי בורדאצ'ב, בעיה מבנית למדיניות האמריקאית במזרח התיכון. כישלון זה בפירוק פירושו שהאזור מתקדם לעבר מאזנים חדשים שבהם לכוחות המסורתיים אין את המילה האחרונה כפי שהיה בעשורים האחרונים.

לסיכום, הכותב הרוסי סבור כי הלקח החשוב ביותר ממלחמת 2026 הוא שעידן התכתיבים הצבאיים חלף, וכי כוח קשה אינו מספיק עוד לשינוי משטרים פוליטיים. בהתאם לכך, הסכמים הבאים לאחר סכסוכים כאלה אינם אלא הכרה מרומזת במצב הקיים שהתותחים לא הצליחו לשנות.

המלחמה הוכיחה לעולם כולו כי העלויות העצומות הניבו בסופו של דבר נמר של נייר שאין לו יכולת אלא לאיים על הצדדים החלשים ביותר.